Page 133 - 28222

‫אמצע שום מקום‬

‫כשפתאום צעק "שקרנית!" אל קמראן והניף אגרוף‪ .‬מבט גאה‪ ,‬שלם‬
‫עם עצמו‪ ,‬בער באישוניה של קמראן‪ ,‬שפתאום היתה יפה ונשית כאילו‬

‫מלאך ריפא את תחלואיה ונגר שייף את משטחיה —‬
‫זה נמשך עוד ועוד‪ .‬עומר טען לאורך כל הדרך לאי־היתכנות‪,‬‬
‫לאי־סבירות‪ ,‬לסחיטה על רקע כלכלי‪ ,‬לא הצליח לשכנע איש‪ ,‬וכל‬
‫הזמן התפלל‪ .‬האתיאיסט המתפלל‪ .‬שכבר לא ידע אם הוא עדיין‬
‫מאמין באי־אמונה‪ .‬המשפט הלך והעיב כצל שחור על כל שעשה‬
‫ויעשה‪ .‬הוא לא יהיה עורך דין ולא מדען מחשב‪ .‬הוא יהיה עציר‬
‫במגרש הרוסים ואז אסיר בכלא הדרים‪ .‬ויוכפש בתקשורת‪ .‬ויגורש‬
‫מהאקדמיה לצמיתות גם אם החוק לא דורש דבר כזה‪ .‬וינודה חברתית‪.‬‬
‫במילים אחרות‪ ,‬הוא מת מהלך; מהלך ומתפלל‪ .‬בלי מילים‪ ,‬בלי אל‬
‫מוגדר שאליו הוא פונה‪ ,‬אבל הוא חש בו ונשען עליו ומפר בו את‬
‫בדידותו ואת פחדיו‪ ,‬ממיר באמונתו את דתו הישנה‪ ,‬שעכשיו שכבה‬
‫צוננת כמו גופה בקבר לבו‪ .‬לא נעים לקבור אמונה‪ ,‬לטמון דת בעפר‪,‬‬
‫להציב מצבה‪ ,‬לחרוט שברי פסוקים אלתרמניים שהוצאו מהקשרם‬
‫במשטח שיש לבן ואצילי — אבל יש לעשות את כל זאת‪ ,‬כי עומר ידע‬

‫שהאתיאיזם מת בקרבו‪.‬‬
‫הוריו חשו כל העת שדבר־מה בכל הפרשה חומק מהבנתם‪ ,‬אך לא‬
‫ניחשו כי טובה קמראן האמינה — שוב אמונה — שהוריו של עומר יפנו‬
‫אליה בצינורות המקובלים ויציעו לסגור את הפרשה מחוץ לכותלי בית‬
‫המשפט תמורת סכום צנוע שיסדר אותה בחייה המשמימים — אבל‬
‫דבר מזה לא קרה‪ .‬ההורים לא נרמזו‪ ,‬המשפט החל‪ ,‬והיא מתלבטת‪,‬‬
‫האם להביא לידיעתם שזו הדרך ואין בלתה? או שאין טעם‪ ,‬כי הללו‪,‬‬

‫לא אל השלום פניהם אלא אל המלחמה‪ ,‬ובמלחמה כמו במלחמה —‬
‫בני הזוג הורוביץ‪ ,‬סוף־סוף‪ ,‬שמעו את הדיבור המפורש יוצא‪,‬‬
‫בקדושה ובטוהרה‪ ,‬מפי עורך הדין מטאלי‪ .‬ככה‪ ,‬במגרש החנייה‪ .‬הוא‬
‫סימן להם בשקט להתקרב‪ ,‬לחש להם‪" ,‬יש לנו על מה לדבר‪ ,‬סעו‬
‫אחריי ל'שמרכף'‪ ",‬והם נסעו; בלבבות הולמים‪ ,‬בהתקף חרדה שכמעט‬

‫‪133‬‬