Page 77 - 28222
P. 77
אמצע שום מקום
כעין החול וריפודה מעוך; רגלי העץ שלה כרעו תחת הנטל כבר לפני
עידן ועידנים ,וכל שנותר הוא שלדה וכריותיה ,גווייתה כמתקיימת
מכוחו של כישוף קדמון .לצדו ,על השולחן ,לוח שש־בש .עץ פשוט,
שחור־אדום ,עם המעוינים המוכרים ,קוביית המשחק וכלי הפלסטיק
שהיו ניצבים בהופעה שלו על הלוח .וקלפי משחק .נסיכים ומלכים
מחליפים פרצופים בסחרחרה של מלבני קרטון דקיקים ,והמתח גואה,
ועוד יום מתכלה לו ,החיים לא האירו לו פנים ,וכישלון אחר כישלון
שיתקו את יכולתו לעבוד ,חבל שלא היה בחייו מישהו שיעודד אותו,
הורים פנימיים שיהיו שם בשבילו ,יעודדו ויגידו ,אתה עוד תצליח.
הוא יתום בפנימיותו ,שבור־נפש ואינו מודה בשבר ,ורק ערמת עלי
טבק מנחמת אותו .טבק ומקטרת ,עינה כעין השנהב .ולצדם וודקה
זולה ,ודומה כי הוא ניזון ממנה לבדה .האיש חי על וודקה וטבק.
הוא ישרוד .אך מה עם שאר שש הנפשות במשפחה ,אשתו וחמשת
ילדיהם? כלומר :הם ישרדו ,אבל האם יהיה טעם בכך? ומה יהיה
טעמו?
הצלע הנשית־אימהית בבית הזה היתה ראלי מעודה־ליטוב;
ג'ינג'ית שקווצות משערה היו נשמטות מתחת למטפחתה ,הקשורה
כאילו במהודק .היא היתה גבוהה מבעלה בראש והיו לה טקסים
משלה ,שסימנו גבולות של שפיות בתוך בשורת הכאוס שהופצה בידי
בעלה ,שהתהדר בשם החיבה מנו .איך אבינדב הפך למנו? אולי כמו
שמעודה נהיה מעודה־ליטוב ,או כמו ששאר הדברים פה הגיוניים.
היו לה הטקסים שלה ,כאמור .היא וילדיה לא גוועו ברעב ,עדיין.
ראלי מעודה־ליטוב היתה מגלה בוקר־בוקר על מפתן ביתה — לוח
המתכת המחליד ששימש כתכליתן של שש מדרגות הברזל ,שהגיעו
מהקרקע עד סף דלת הקרוון — סל מכולת .סל מהסוג הישן ,בד
סינתטי משובץ ,ולו ידיות עץ חומות בהירות ,חלקות למגע; בכל
בוקר ,בשש וארבעים ,הסל פשוט היה שם .מהסל הזה היא דגה קמח,
שמן ,סוכר ,ביצים ,תפוחי אדמה ובצל ,ועשתה מאמצים אדירים,
77
