Page 18 - 9322
P. 18
18דבורה פלדמן|
הזה הוא תמונת ראי ביזארית של זיכרון קולקטיבי .אני רואה בו
נקמה שעוברת בירושה לא־מודעת ,המתנהלת בדרכה המיניאטורית
על רקע גדר־התיל התוחמת את הכביש המהיר .סיפורם של מקימי
הקהילה ,של ניצולים ש"נבחרו" בידי הגויים לעתיד שיש בו חיים,
מתהפך בדרכו המעוותת כל אימת שמנ ָקה גויה נקראת באצבע לצאת
מהשורה .סיפוק קטן אך מוחשי .ואף על פי כן ,סבתי לא השתתפה
בהצגה מעולם עד לאותו היום.
במקרה עברנו בפינת הרחוב ההיא בדרכנו הביתה ,נושאות את
סלי המצרכים שקנתה סבתי ,ופתאום היא נעצרה במקומה ונעצה
מבט באישה שעמדה מאחורי קבוצה של נשים אחרות ,שנדחפו
קדימה וצעקו לעבר עקרות הבית ,אישה בעלת שיער חום עמום
מפוס ּפס באפור שעמדה שעונה בגבה לגדר ,ידיה לפותות לפניה
ועיניה מושפלות ארצה ,ממתינה להיבחר אך אולי גאה מכדי לבקש
זאת .סבתי נראתה כאילו קפאה בעיצומו של חלום בהקיץ .הנחתי
את הסלים על הארץ ובחנתי את הסצנה בסקרנות .באבע כיוונה את
אצבעה לאישה.
ַאת ,היא אמרה .האישה הרימה את עיניה.
ַאת הונגרייה ,אמרה באבע ,קובעת עובדה יותר מאשר שואלת.
האישה נראתה מופתעת; היא הינהנה וצעדה לפנים .שטף מילים
בהונגרית פרץ מתוכה ,כאילו עצרה בעדן זה שעות ,ועכשיו נתן לה
מישהו רשות לשחררן סוף־סוף .היא אחזה בשרוולה של באבע ,גופה
התקמר להתרחק מקבוצת שאר הנשים שעמדו שם; היא התכופפה מול
סבתי במין קידה מתרפסת ,כאילו היא מתחננת שתשחרר ּה מ ֵאימת
ההמתנה ,מ ּב ּושת היותה האחרונה בתור ,מן הפחד שיהיה עליה לחזור
הביתה בלי שום אפשרות להשֹתכר למשך היום.
איני יודעת איך ידעה סבתי שהאישה הונגרייה .רק לעתים רחוקות
היו נשים הונגריות בפינת הרחוב ההיא ,וזו הסיבה שסבתי נקבה
בה לסירובה לשכור מנקה לעבודה .לא מצאה חן בעיניה העובדה
שלא היתה מסוגלת לתקשר עם הנשים הפולניות; היא לא בטחה בהן
בביתה .היא העדיפה לעשות את העבודה השחורה בעצמה ,כפופה
על ברכיה עם סמרטוט ,מברשת ודלי שטיפה .אבל עכשיו ניצבה
