Page 58 - 26422

‫‪ 58‬׀ מיה שרידן‬

‫ברגליי‪ .‬לא ידעתי אפילו היכן השלפוחיות בכלל‪ .‬נדמה היה כאילו‬
‫כפות רגליי הפכו לשלפוחית אחת גדולה‪ .‬״אני צריכה הפסקת‬

‫שירותים‪ .‬אני כבר חוזרת‪.‬״‬
‫תומס נעמד‪ ,‬התקרב אליי והבעתו לפתע מתוחה וזועמת‪ .‬״שבי‪.‬‬

‫תני לי לבדוק את הרגליים שלך‪.‬״‬
‫הנדתי בראשי‪ .‬״יש לי כמה שלפוחיות‪ ,‬זה הכול‪ .‬בבוקר הכול‬

‫יהיה הרבה יותר טוב‪ .‬אני מרגישה בסדר‪.‬״‬
‫״בטח‪ .‬שבי‪,‬״ ציווה שוב‪ ,‬ואף שלא הערכתי את נימת קולו‪,‬‬

‫עשיתי כדבריו בכל מקרה וצנחתי בחזרה על הסלע‪.‬‬
‫תומס השתופף לפניי‪ ,‬חלץ את שתי נעליי וקילף מעליי את‬
‫הגרביים ואני מצמצתי שוב‪ .‬הוא הפך את כפות רגליי לכאן ולשם‬

‫וקילל חרש‪ .‬״למה לא סיפרת לי על זה לפני שעות?״‬
‫״אמרת לי לא להתלונן‪.‬״‬

‫הוא בהה בי בהבעה נוקשה‪ ,‬אבל עיניו האפורות הקפואות כמו‬
‫התחממו מעט‪ .‬כמו קרן חמה שפוגעת בלוח אבן קר‪ .‬״התכוונתי‬
‫שלא תתלונני על כל מיני דברים סתם‪ .‬בטח כאב לך במשך‬

‫קילומטרים‪.‬״‬
‫״הסתדרתי‪,‬״ הפטרתי‪.‬‬
‫״אני רואה‪.‬״ הוא הזדקף‪ ,‬הרים את התרמיל שלו והוציא‬
‫ערכת עזרה ראשונה מתוך אחד מכיסיו‪ .‬״אני אטפל בשלפוחיות‬
‫שלך ואחבוש אותן ואתן לך משכך כאבים‪ .‬מחר נלך קצת יותר‬

‫לאט‪.‬״‬
‫״זה לא —״‬
‫״אני קובע את החוקים‪ ,‬זוכרת?״‬
‫שילבתי את זרועותיי‪ .‬״כן‪ ,‬כן‪,‬״ מלמלתי וניסיתי בכל כוחי לא‬
‫לגלגל את עיניי‪ .‬הסבתי את ראשי‪ ,‬אבל כשהגנבתי אליו מבט מהיר‪,‬‬