Page 222 - 22322

‫‪ 222‬רותם ברוכין|‬

‫תל אביב‪ .‬היא לא תצליח‪ ,‬אני יודע‪ ,‬אבל אם תעכב אותה רק בכמה‬
‫דקות‪ ,‬זה עשוי להספיק‪.‬‬

‫אני משאיר את הרכב בחניון ועולה על האוטובוס שייקח אותי‬
‫לטאבה‪ .‬הטלפון שלי מצלצל שוב‪ ,‬מאותו מספר‪ ,‬ואני מתעלם ממנו‬

‫שוב‪.‬‬
‫לעין זרה תיק ההגנות שלי מכיל בעיקר זבל — אבנים‪ ,‬פסלונים‪,‬‬
‫רכיבי אלקטרוניקה‪ ,‬צדפים‪ ,‬חפצי פלסטיק קטנים‪ .‬אבל כשאני מעביר‬
‫את אצבעותיי עליהן‪ ,‬אני יודע לנקוב בכל שם ושם של מי שנתנה לי‬
‫את ההגנה גם בלי להתבונן‪ .‬את השקיק עם פולי הקפה אני משאיר‬

‫בכיס מכנסיי‪.‬‬
‫כשמבנה הבטון של מעבר הגבול נמצא סוף־סוף מאחוריי ואני עולה‬
‫על הכביש לטאבה‪ ,‬המתח עוזב אותי‪ ,‬ואיתו‪ ,‬אני מגלה‪ ,‬תחושה קלה‬
‫של אכזבה‪ .‬תקווה קטנה שהתביישתי להכיר בה‪ ,‬התקווה שאביב תצליח‬
‫להשיג אותי‪ ,‬שתתפוס אותי ותכריח אותי לוותר על המסע המטורף הזה‪,‬‬

‫מתפוגגת‪ .‬הטירוף‪ ,‬המסלול היחיד שנותר לי‪ ,‬ניצח‪ .‬אני נוסע לימית‪.‬‬
‫בפעם הקודמת שהייתי מחוץ לגבולות ישראל עדיין לא הייתי‬
‫השומר‪ ,‬אלא רק היורש‪ .‬אני לא יודע אם ההרגשה המוזרה‪ ,‬ה‪ ...‬לא‬
‫נכונה שאופפת אותי כשאני עובר את הגבול‪ ,‬היא מה ששומר מרגיש‬
‫כשהוא עוזב את גבולות המקום שלו‪ ,‬או שזו מוזרות טבעית ואנושית‬
‫של מקום חדש שמעולם לא הייתי בו‪ .‬חציתי את המדבר של ישראל‬
‫אין־ספור פעמים לרוחבו ולאורכו במשך כל חיי‪ ,‬אפילו גרתי וחייתי‬
‫בחלקיו המיושבים פחות‪ .‬אבל המדבר של סיני גדול יותר מישראל‬
‫כולה‪ .‬מאחוריי הארץ שלי נראית קרובה כל כך‪ ,‬אבל אני יודע שעבור‬
‫הערים‪ ,‬הכפרים‪ ,‬הקיבוצים והיישובים בצד השני‪ ,‬המרחק בינינו הוא‬
‫כמו אוקיינוס‪ .‬הן לא יוכלו להיענות לקריאה שלי‪ .‬אני לבד‪ .‬באופק‬
‫הנשקף מחלונות האוטובוס אין אפילו שביל סלול‪ ,‬עמוד תאורה או‬
‫עמוד חשמל‪ ,‬רק מדבר חף מטביעות רגלי אדם‪ .‬כשאני מביט בו‪ ,‬אני‬
‫מתמלא בהתרגשות של הרפתקה שאפילו האשמה לא מצליחה להחניק‪.‬‬