Page 220 - 22322
P. 220
220רותם ברוכין|
מה שעשה לפני אלפי שנים .אולי בני האדם יהיו מסוגלים שוב לתקשר
עם רוחות הערים .אולי הן יהיו פחות בודדות.
"ובכל מקרה ,גם שומרים לא תמיד מסוגלים להתמודד עם האהבה
של רוח עיר".
אני יודע בדיוק על מה היא מדברת .חייו של שומר מלאים קיצורי
דרך ,כורעים תחת נטל הידיעה שאם רק ירצה ,העצים ,הבתים ,הרחובות
עצמם יזוזו כדי לפנות לו דרך .ברוב הערים בישראל מעולם לא עמדתי
בתור בסופרמרקט ,מעולם לא נאלצתי לחפש חניה ,מעולם לא התקשיתי
להשיג שולחן במסעדה נחשבת ,מעולם לא נתקעתי בפקק — לעזאזל,
מעולם לא נשרפתי מהשמש .זו אחת מהסיבות שלא אהבתי לגור בערים.
אבל אביב אף פעם לא ניסתה לרצות אותי ולטפל בי ולפנק אותי — אולי
רק בעניין מקומות החניה .היא אף פעם לא נתנה לי את התחושה שהיא
תמיד צופה בי ,תמיד משגיחה ,תמיד מנסה לדאוג לי" .אביב".
"יונתן".
אני מחייך חיוך עייף" .אני יכול לנשק אותך?"
היא ממצמצת ,מופתעת" .זה לא יעזור לך ",היא מזהירה" .אני
מתכוונת לקחת אותך בחזרה צפונה".
"אני יודע ".לרגע אני שוקל שוב להשתמש בקריאה .ככל הנראה,
אספיק לקרוא רק לעיר אחת לפני שהיא תעצור אותי ,אבל ממילא
יש רק אחת שתוכל לעמוד מולה לבדה — ירושלים .וגם אם היא
תגיע מהר ,אין לי סיכוי להספיק להגיע למעבר הגבול" .אני עדיין
רוצה לנשק אותך ".וזו האמת לאמיתה הפעם ,כי היא מכירה אותי
טוב כל כך וקוראת אותי טוב כל כך ,שאין סיכוי שתאמין לי אחרת.
ריחות הים והקפה אופפים אותי כשהיא מתקרבת ,תולה את זרועותיה
סביב צווארי ומושכת את שפתיי מטה אל שפתיה .לרגע אני מתמסר
לנשיקה ,לשפתיים הרכות והעדינות ,לאצבעותיה על עורפי ,ליד
החמה כנגד לחיי ,לשערה המדגדג את פניי ,קווצות כחולות כים
מרחפות בשולי ראייתי ,לטעמה ולריחה .אני עוצם את עיניי ,מונע
מהדמעות הבוגדניות לזלוג על לחיי ולהסגיר אותי ,ומתפלל שיום
אחד תסלח לי .אני מפריד את רסיסי המלח במחשבותיי כפי שסדום
לימדה אותי ,ונושם אל תוך הנשיקה את כל הזיכרונות הנוראים ביותר
שקין נתן לי .את ברלין המזרחית גוועת כשהחומה נופלת ,את ניו יורק
