Page 216 - 22322
P. 216
216רותם ברוכין|
חולקים בירה מאירלנד שאף אחד מאיתנו לא חיבב במיוחד .אני נזכר
במבט המשתוקק בעיניה כשסיפרתי על האי הירוק ,על הגשם .אני חושב
על עלי המייפל המרחפים מעל האיילון ,על ההשתאות וההשתוממות
שלה לנוכח עצים שהיא לעולם לא תוכל לראות בעיניה ,לגעת בהם .אני
מסיים עם "נמה יפו" ,ממשיך ל"זוהי יפו"" ,על דרך יפו"" ,יפו בגשם"
ו"אין כמו יפו בלילות" .בדיוק כשמתחילים להיגמר לי השירים ,גופה
מתאבן ,מתקשח ,היד האפלה משחררת אותי והיא הודפת אותי מעליה.
"יונתן ,זה דוחה ",היא אומרת" .פשוט דוחה".
"מ־מה?" אני בוהה בה.
"מ־מה?" היא מחקה אותי" .ברצינות? 'איך שהן מנדנדות ,ואללה
זאת ממול פצצה ,רק תקרא לה היא תיתן קפיצה ,כמו חטפה פה עקיצה'?
אתה לא רואה שום בעיה עם השיר הזה?"
אני ממשיך לבהות ,כי היא נשמעת ונראית כל כך כמו עצמה והשינוי
חד כל כך .לחייה סמוקות מכעס ,קווצות השיער הכחולות נראות כמעט
סגולות .הבדלי הצבע בין שני צדי פניה הזועמות נראים דקים מאוד
כעת .היא מניחה את ידיה על מותניה" .אתה באמת לא מבין כמה שירים
כאלו מנציחים את תרבות האונס ,מעודדים הטרדות מיניות ,מקבעים
מציאות שבה גופה של אישה הוא שטח הפקר מותר לכול?"
"את צודקת .אני מתנצל ",אני אומר ,ולא מסוגל שלא לחייך ,כי היא
צודקת ,אבל באותו הזמן המעבר החד בין האימה שבה הייתי נתון לפני
רגע להקלה על כך שהיא נוזפת בי וכועסת עליי מסחרר את ראשי ,ואני
נזכר שרק לפני כמה שעות שתיתי איתה קפה במרפסת ודיברנו כמו
שלא דיברנו כבר חודשים והכול היה שוב בסדר ,והתגעגעתי אליה כל
כך ,לדבר איתה ,לצחוק איתה ,למגע של שפתיה...
"מה אתה עושה?" היא שואלת.
אני נע לאחור ,פניי מאדימות ,מבין שעמדתי לנשק אותה .עיניה
קרות וזועפות .לרגע אני מייחל לטבוע שוב בחול כדי שלא אצטרך
להביט בעיניה .אני לא חושב שאי־פעם הייתי נבוך כל כך" .סליחה",
אני אומר ופוסע לאחור" .זה היה ממש לא במקום ,אביב .אני מתנצל".
היא מצמצמת את עיניה ומשלבת את זרועותיה על חזה" .המקום
שהוא לקח אותי אליו נראה כמו הגלויה שלך ",היא אומרת לבסוף.
"מה?" אני ממצמץ ,מתקשה לעקוב אחריה ,אבל לבי הולם בחזי.
