Page 221 - 22322
P. 221
שומרי הערים |221
מתפזרת למיליארדי חלקיקים קטנטנים כשמגדלי התאומים נפגעים,
את רואן נאלצת לצפות בז'אן ד'ארק נשרפת על המוקד ,את הלגיונות
של רומא מחריבים את ירושלים ,את הריסתן של ורשה ודרזדן
ופומפיי וסן פרנסיסקו וקרתגו וטוקיו ואתונה והירושימה וספרטה.
היא מנסה לחסום אותי ,אבל היכולת לבנות חומות יציבות נותרה אצל
יפו ,ושטף הזיכרונות מכה אותה בכל כוחו .היא לא מסוגלת להילחם,
לא מסוגלת להתרחק .זרועותיי עדיין אוחזות בה ,והיא רועדת ,בוכה,
מתחננת .גם אני בוכה.
בבת אחת היא נעשית כבדה מדי ,ואני כורע תחת משקלה ומצליח
בקושי להשעין אותה כנגד אחד הסלעים.
"לא שיקרתי ",אני לוחש .היא מנסה לתפוס אותי בתנועה מהירה,
עיניה מלאות זעם .אני מצליח בקושי לחמוק.
"יונתן! שלא תעז!" היא מנסה לצעוק ,אבל קולה ניחר.
ידי רועדת כשאני מוציא את המפתחות שלי מהכיס .היא תתאושש,
אני יודע .המראות ישקעו בסופו של דבר ,והיא תוכל להתמודד איתם,
והיא תתאושש.
אני שונא את עצמי כל כך.
משהו נזרק לצד ראשי ,וברפלקסים מהירים באופן לא אופייני אני
תופס אותו באוויר .זה שקיק עם פולי קפה ריחניים ,חומים־שחורים כמו
עיניה מלאות הזעם .הגנה.
"הוא עשה טעות ",היא לוחשת" .הוא אף פעם לא ניסה לקחת חצי
מעיר .הוא חושב שאני ישנה .אבל אני ערה תמיד .אני צופה בו".
אני סוגר את אצבעותיי סביב השקיק ,ולא אומר מילים מטומטמות
כמו "אני מצטער" או "תודה" או "אני אוהב אותך" .במקום זאת ,אני
מסובב אליה את גבי ,חוזר לרכב ,מתניע ונוהג הלאה מהר ככל האפשר,
אף על פי שהדמעות מטשטשות את ראייתי.
אני לא מאט עד מעבר הגבול בטאבה .אילת מחכה לי באחד
הצמתים ,אבל אני חושש לעצור .אני מסמן לה ,והיא מזנקת דרך החלון
לבושה בבגד ים ומרטיבה את כל המושב הקדמי .היא זועפת ,אבל
נרגעת אחרי שאני מסביר לה את המצב ומעבירה לי תיק בד עם הגנות
של כל המקומות שירושלים הצליחה להשיג ,כסף מקומי ואת מסמכי
המעבר שלי .היא מבטיחה שתעשה כל מה שהיא יכולה כדי לעצור את
