Page 223 - 22322

‫ויסקי בקנקן – ‪2‬‬

‫אי־שם‪ ,‬אירלנד‪2003 ,‬‬

‫הכבישים שאנחנו נוסעים בהם‪ ,‬אפילו המהירים‪ ,‬צרים יחסית ויש‬
‫עליהם מכוניות מעטות‪ .‬מת'יו נרגע כשאני מוכיח שאני יכול לנהוג בקו‬
‫ישר‪ ,‬בלי לסטות כל הזמן לצד הלא הנכון של הכביש — כלומר‪ ,‬הצד‬
‫הנכון‪ .‬אנחנו מקשיבים לתחנת מוזיקה כלשהי‪ ,‬ואני גומע את הדרך‬
‫שלפניי בעיניים כלות‪ .‬עצים‪ ,‬חורשות‪ ,‬שדות ירוקים שכבשים רועות‬
‫בהם‪ ,‬נהרות‪ ,‬אגמים‪ ,‬כרי דשא עצומים שצומחים סתם כך לצד הכביש‬
‫הראשי‪ ,‬מתנשאים לשמים כאילו איש מעולם לא העלה על דעתו לכסח‬
‫אותם‪ .‬הנופים שונים כל כך מאלו שהכרתי כל חיי‪ .‬המקומות הגשומים‬
‫והצפוניים ביותר בישראל לא יוכלו לעולם להיות עשירים בגוונים כה‬
‫רבים של ירוק‪ .‬מת'יו מגחך מעט על נעיצת המבטים שלי‪ ,‬אבל לא‬

‫אכפת לי‪ .‬אני לא חושב שאי־פעם ראיתי מקום חי כל כך‪.‬‬
‫אחר הצהריים אנחנו עושים הפסקה בנהיגה על שפת אגם ומחסלים‬
‫כמה סנדוויצ'ים‪ .‬מזג האוויר‪ ,‬שהיה קר אך בהיר באופן לא סביר כמעט‪,‬‬
‫מתחיל להתקדר שוב‪ ,‬ומת'יו מציע לנהוג‪ .‬אני מסרב‪ .‬הוא מתוח יותר‬
‫בנהיגה ממני‪ ,‬והכבישים כאן מזעזעים כמעט כמו ביפן‪ ,‬לא מוארים‪,‬‬
‫נטולי שוליים וצרים כל כך‪ ,‬עד שהמראות שלנו מתחככות לעתים‬
‫בשיחים בצדי הדרך‪ .‬מגבלת המהירות היא מאה ועשרים קילומטר‬
‫בשעה‪ ,‬ואני לא נוסע יותר משבעים‪ ,‬ויורד לחמישים כשהגשם מתחיל‬
‫לרדת ביתר עוז‪ .‬מדי פעם מגיחה מכונית במהירות לא הגיונית מהצד‬
‫השני‪ ,‬ואני כמעט סוטה לצד הלא נכון של הכביש‪ ,‬אבל תופס את עצמי‬
‫ברגע האחרון‪ .‬אחרי שעה של נהיגה כזו העצבים שלי כבר מרוטים‬
‫לגמרי‪ .‬חלפנו על פני כמה בד־אנד־ברקפסט‪ ,‬אבל השלטים הודיעו‬
‫שהם סגורים בעונה הזאת‪ .‬כשמחשיך‪ ,‬מת'יו מתחיל לתהות בקול רם‬
‫לגבי שינה ברכב‪ ,‬אבל לא מספיק לשטוח את כל טענותיו בפני שותף‬
‫הטיולים הספקן והמפונק שלו‪ ,‬כי באותו הרגע קרוואן גדול מזנק מעבר‬
‫לפינה‪ ,‬גם הוא במהירות גבוהה מדי‪ ,‬כמובן‪ ,‬ואני סוטה במהירות —‬