Page 214 - 22322
P. 214
214רותם ברוכין|
"ומה תשיג בזה? אני כבר כאן ",היא אומרת ,נימת קולה מבודחת,
אקדמית כמעט ,אך אז פניה מקדירות שוב .היא מתקדמת עוד לעברי.
"חוץ מזה ,באיזה שם אתה מתכוון לקרוא?"
החלק של פניה שחשבתי שנמצא בצל אינו מתבהר כשהיא מתקרבת.
המבט שלי מחליק מעליו ,מתקשה להתמקד ,כפי שאנשים רגילים אינם
מצליחים לראות רוחות ערים .החוויה מטרידה ,כמעט מערערת .אלו לא
רק פניה .כל צדו הימני של גופה חשוך באופן לא טבעי ,כאילו שקוע
באפלה .גם כשאני מאלץ את עיניי להתמקד ,כל מה שאני רואה הוא
צללים" .אביב ",אני לוחש ומושיט יד אל ידה החשוכה" .מתי זה קרה?"
היא מושכת את ידה לפני שאני מספיק לגעת בה .המחווה פוגעת
בי יותר מכפי שציפיתי ,אבל אני מסתיר את רגשותיי .או לפחות חושב
שאני מסתיר אותם ,עד שהיא אומרת" ,זה לא בגללך ,יונתן .אני פשוט
לא בטוחה שאפשר לגעת בזה .זה ...לא באמת כאן".
הוא לקח חצי ממנה מעבר לגבול .ואני נתתי לזה לקרות .גרוני חנוק.
"את יודעת איפה היא? איפה את?"
היא מפנה את ראשה לעבר הגדר .עווית לא רצונית חולפת בגופה,
מהירה כברק ,אבל אני לא מחמיץ אותה ,וגם לא את הבעת הכאב
שמתלווה אליה" .אביב?"
היא מביטה שוב אליי .לרגע לא דמות אחת מביטה בי ,אלא
שתיים ,ערפיליות ,שקופות למחצה ,זו בתוך זו .שתיהן פותחות את
פיהן לזעוק ,אבל אני שומע רק קול אחד ,מהדהד ממרחקים .אני
חייב לעזור לה" .תל אב —" אני מתחיל ועוצר .איזה שם לקרוא? תל
אביב? יפו? השם המלא? מה אם אוסיף לכאב שלה במקום לעזור?
לפני שאני מצליח להחליט ,עין תכולה ,בהירה וקרה מאוד מביטה
בי מהצד המואר של פניה ,כמו עינו של קין .הקריאה עדיין עומדת
על קצה שפתיי ,אבל עווית כאב נוספת חולפת בה ,היא מתנדנדת,
והאינסטינקט מחליט עבורי .אני תופס בכתפה בצד המואר ומייצב
אותה ,כורך את זרועה סביב כתפי .ריחה אינו ים ולא קפה הפוך ,אלא
משהו נקי מדי ,כמו חומרי ניקוי במשרדי היי־טק .היא תופסת בכתפי
בידה השנייה כדי להתייצב ,אבל היד המוצלת מושכת אותי מטה כמו
חול טובעני.
"אביב ",אני מתנשם ,מנסה להשתחרר מהאחיזה ,מהקרקע החולית
