Page 209 - 22322
P. 209
שומרי הערים |209
בהן ,ולשם שינוי ,הגילוי משמח אותי .מתח שלא ידעתי שעצור בכתפיי
משתחרר באיטיות .הנמשים על העור הבהיר והמושלם מרקדים שוב.
אני מביט במת'יו בתקווה.
"לא ,אני מצטער .אנחנו באמת חייבים להמשיך הלאה ",הוא אומר
בטון פסקני" .את בטוחה שאין ...משהו שאת צריכה עזרה בו?"
"עזרה?" החיוך לא עוזב את שפתיה .אני לא חושב שהיא לועגת
לנו ,רק משועשעת מהרעיון ,אבל פניו של מת'יו בכל זאת מתלהטות.
"תודה לכם ,שומרי ערים .אין שום בעיות בעיר הזאת .השומר שלנו
עושה כמיטב יכולתו ,בדיוק כפי שאבא שלו עשה ,ואביו לפניו .בדיוק
כפי שדודנו עושה בצפון אירלנד".
כמיטב יכולתו .זו בחירת מילים מעניינת .אני לא חושב שאי־פעם
שמעתי רוח ישראלית מדברת ככה על אבא .אולי הן אומרות את זה
שלא בפנינו .בכל מקרה ,המידע החדש מעניין עוד יותר" .יש שומר עיר
אחר בצפון אירלנד?"
"זו מדינה אחרת ,אתה יודע ",אומר מת'יו בנימה של חשיבות עצמית
של אדם שקרא בטיסה של שעתיים וחצי את כל ה"לונלי פלאנט" ,מה
שהרבה יותר קל כשאנגלית היא שפת האם שלך" .מאז ,1921באופן
רשמי".
דבלין מהנהנת" .אבל השומרים שייכים לאותה משפחה".
"באמת?" מת'יו מרים גבה" .זה נדיר .אבל ...נוח ,כנראה .פחות
בודד ".אני רואה את משקל החובה מאחורי העיניים שלו ,כבד כמו
משקולת ,ממסמר אותו ,וטינה מהירה חולפת בי .למת'יו יש חמישה
אחים ,ואני בן יחיד .אני אהיה בודד הרבה יותר ממנו כשהיום לרשת את
החובה יגיע .אולי עדיף להיות שומר אחד בישראל הקטנה ולא בקנדה
העצומה ,אבל כשהוא סיפר לי שיש לו אחים ,נמלאתי קנאה .החובה
והכבילה שבעתידי לא היו מאיימות כל כך אילו היה לי מישהו קרוב
לחלוק איתו את העול ,אח או אחות ,מישהו שיהיה אפשר לדבר איתו
בלי שיחשוב שהשתגעתי .מישהו לברוח אליו בארץ שהיא כמו שדה
מוקשים של רוחות שנמצאות תמיד בכל סוף שביל ,מחכות לי .רק לי.
אני כבר לא אזכה לאחים או לאחיות .אחרי שאבא שלי ימות ,חובת
השומר תעבור אליי ,ורוחות הערים תהיינה המשפחה היחידה שלי .אני
מנער מעליי את הרגשות הארורים ,מזכיר לעצמי שבאנו הנה ליהנות,
