Page 212 - 22322
P. 212
212רותם ברוכין|
אני חושב על עיניו של אבא ,שתמיד היה בהן עצב ,שתמיד הביטו
אל משהו שלא היה שם .אל מישהי .הוא לא היה יכול אפילו לבקר
בקברה ,בשרידיה .היא לא היתה עוד חלק מישראל .אפילו במותה היא
נותרה רחוקה ממנו כל כך .אני לא יכול להאשים אותו על שלא רצה
שבנו יישא איתו את כאב האובדן ,אבל גם לא יכול שלא לחשוב על
הזמן שביזבזתי בייסורי מצפון בגלל אביב ובגללי ,על הסיוטים שבהם
אבא הביט בי בגינוי ובהאשמה על שהעזתי להתאהב ברוח עיר.
ואני מתאבל .שתי הדמויות שלא אוכל לפגוש לעולם ,האישה
המחייכת שרוח ים מתבדרת בשערה והילדה־נערה הג'ינג'ית היפה
מקננות עכשיו בקצות מחשבותיי כמו שתי ציפורי דרור ,אוספות זרד
זרד למושב של קבע שלא אוכל לפרק ,לא משנה כמה אנסה.
אני משפשף את עיניי .נהגתי שעות היום ,והייתי שמח לעצור לכמה
שעות מנוחה בניצנה ,לא רק כדי שאהיה ערני בנסיעה המסוכנת בסיני,
אלא כדי שלא אצטרך לישון בצד השני של הגבול ,ובכך להאריך את
הזמן שאיאלץ לשהות שם ,שהרוחות יצטרכו להיות בלעדיי .אבל מעבר
הגבול ייסגר בשעה חמש בדיוק ,ואני צריך להגיע אליו בזמן .מעבר
ניצנה נועד להעברת סחורות בלבד ,אבל כופפנו בקלות את החוקים
בצד הישראלי .זה יהיה מסובך יותר בצד המצרי ,כמובן .למיטב ידיעתי,
אל־עוג'ה שבמעבר הגבול אינה אפילו מקום יישוב ,אלא רק עמדת
ביקורת ,ואין בה אפילו רוח מקום שאוכל לבקש את עזרתה — בהנחה
שהיא היתה רוצה לעזור בכלל .אבל ניצנה הבטיחה שהאישורים שתכין
לי ימנעו מהפקידים ומהשומרים המצרים לחקור בחור ישראלי לבדו
ברכב פרטי ,בלי סחורות אבל עם תיק מלא בחפצים משונים שאת רובם
אני די בטוח שאסור להעביר בין מדינות .עם קצת מזל ,אהיה בימית
בתוך שעתיים ואוכל לחזור הביתה עם יפו עד הבוקר.
כלומר ,עם הרבה מאוד מזל .הרבה יותר משאני יכול לקוות לו.
הטלפון שלי מצלצל .אני בוהה לרגע במספר הארוך והלא מוכר.
זו לא הקידומת של קנדה .כלומר ,זה יכול להיות הוא עצמו — אבל
זה פחות סביר ,כיוון שהוא בוודאי מבין שאני בדרך אליו ,שאני עושה
בדיוק את מה שהוא רוצה .האפשרות האחרת מפחידה אותי עוד יותר.
אני נותן לטלפון לצלצל מבלי לענות .הוא עושה זאת עוד פעמיים לפני
שהוא משתתק.
