Page 211 - 22322
P. 211
אורנג'דה של טמפו – 2
ניצנה ,הנגב ,ישראל2017 ,
כשהייתי צעיר חשבתי שהעולם עצום בגודלו .כשאבא היה נוהג בטנדר
העתיק והחבוט שלנו בדרכים צדדיות ,הוא היה מרשה לי לפעמים
לשבת בתא הפתוח מאחור ,ואני הייתי יושב או שוכב על גבי ,נדהם
כמה אוויר יכולתי למלא בריאותיי ובלחיי ,עד כמה השמים גבוהים ,עד
כמה העולם גדול ופתוח וחופשי .הייתי חושב כמה הרפתקאות מחכות
לנו בנדודינו ,והייתי מאושר .כשגדלתי ,לעגתי לילד שהייתי ,שלא ידע
שישראל קטנטנה ושאין בה שום חופש ,רק גבולות שיום אחד יהיו בית
הסוהר שלי.
מבחינה טכנית ,צדקתי ,אף על פי שכבר שנים לא חשבתי על חיי
או על חובתי ככלא — לפחות לא בגלוי .אבל בדבר אחד טעיתי :העולם
באמת היה גדול יותר כשהייתי ילד .ישראל היתה גדולה יותר.
אני מעיף מבט אל גדר התיל הגבוהה והאימתנית שבאופק ,אל
המדבר האין־סופי מעבר לה .עד לפני כמה שנים רק חלקים מהגבול היו
מגודרים ,אבל הפליטים והפיגועים גרמו לממשלות האחרונות להאיץ
את הקמת הגדר והגבהתה .עכשיו היא נראית כאילו תמיד התנשאה
ממערב ,וקשה לדמיין שלפני שלושים וחמש שנה אבא היה נוסע איתי
בשבילים האלו אל ימית.
בעצם ,הוא כנראה לא נסע מכאן .אני יודע שאחרי הנסיגה מסיני
נבנה מעבר רפיח ,אבל לא בטוח אילו כבישים הובילו לחבל ימית לפניו.
אני מנחש שהדרך עברה ברצועת עזה .אני מנסה להיזכר במסלול ,מצייר
בעיני רוחי מדבר חום־צהוב־זהוב בצד אחד ,וחוף עם מים כחולים שרגל
אדם כמעט לא דרכה בו .הלוואי שהייתי זוכר את הדרך .הלוואי שהייתי
זוכר את אמא שלי ,את ימית .כל מה שיש לי הוא הזיכרון הנורא שקין
נתן לי ,האישה הצעירה והיפה במכנסיים הקצרים ובחולצת הפשתן,
התינוק המושיט אליה ידיים מבין זרועותיו של אביו הבוכה ,אבל היא
לא מספיקה לאחוז בו לפני שהיא נמוגה.
