Page 317 - 22322
P. 317
שומרי הערים |317
בי כמעט כאילו היתה הצעה שלי ,אבל אני שומע אותה בקולה .אני
מהסס ,מבין באינסטינקט כלשהו אך בוודאות מוחלטת שההצעה תגבה
ממנה כוחות רבים מדי .חסקה ,אני מציע במקום .זה יספיק.
הסכמה שקטה ,ואז החסקה עולה לעברי מתוך המעמקים .אני תופס
בה ,מתנשף ,ומצליח בקושי להרים את עצמי ולהתיישב .זרם דק מתחיל
לסחוף אותנו הרחק משם...
ונעצר .אני מסתובב .מאחוריי שטות כמה ספינות שאני לא מכיר.
יפו דווקא מכירה אותן :ספינות "דבור" של חיל הים ,שגילן לפחות
כפול משלי.
הוא שוב השתלט על ימית .וזה עדיין המקום שלה .לעזאזל .אני
מתייצב על החסקה ,מתרכז בכל מה שאני יודע ומבין כעת ,בכל מה
שראיתי וחוויתי ,בעיניה החומות .אני מכיר אותה טוב ממנו עכשיו.
הוא לא השומר שלה" .ימית!" אני יוצק את כל רצוני אל תוך הקריאה.
"אמא!"
זה לא עובד .אני יודע זאת ברגע שהמילים יוצאות מפי .הקריאה
לא מהדהדת ,ובמקומה קולו של קין נישא בחזרה אליי" .לא הפעם,
ילד ",הוא אומר .אני מזהה אותו על סיפון אחת הספינות .הוא נראה זקן
שוב ,אבל הוא לא לבד .חיילי־רפאים רבים עומדים מאחוריו ,מוכנים
לפעולה.
אני מהדק את שפתיי ,מודע בחדות לכפור המים על עורי .את יכולה
לעזוב בלעדיי? אני שואל ,לחזור לישראל ,להתאחד עם תל אביב?
היא לא עונה במילים ,אבל אני מרגיש את ידיי מתהדקות סביב
המשוט ,את הריכוז בגלים סביבי .אולי היא לא מסוגלת לעבור את
המרחק הזה לבדה ,וזקוקה לכלי קיבול שיישא אותה בחזרה אל גבולות
ישראל ,אבל אני חושד שהיא פשוט לא מוכנה להשאיר אותי כאן .על
כל פנים ,ברור לי שלא אצליח לשכנע אותה לעזוב אותי .ספינות הדבור
מכוונות מקלעים מול החסקה הקטנטנה שלי .אני אוחז במשוט כמו
בחרב ,גלי הים גועשים סביבנו כשכל מה שנותר מכוחה של יפו נדרך —
אבל המקלעים לא מספיקים לירות .צל נופל עליי ואני מסתובב,
כמעט נופל מהחסקה .ספינת מפרש עתיקה למראה מתנשאת מעליי,
עשויה עץ וברזל ,שורות ארוכות של משוטים בצדה .על שני המפרשים,
הקטן בקדמתה של הספינה והגדול בירכתיה ,מצוירת אות אחת ,אדומה,
