Page 312 - 22322
P. 312
312רותם ברוכין|
מתנשא מעל ראשינו ,עצום ,נושא את כל כוחה של תל אביב — רק בת
מאה וקצת ,אבל כל כולה חופים ומים והתלהבות .הגלים מתנפצים על
המכונית וסוחפים אותה אל תוך הים כמו סירת נייר .המים חודרים מבעד
לחלונות ,אבל בפעם היחידה הזאת הייתי מוכן יותר מקין .החגורה שלי
כבר משוחררת בזמן שהוא עדיין נאבק בשלו .המים עולים ,ממלאים את
הרכב ,ואני תופס את כתפו בכוח בידי וקורא" ,יפו!"
מים ממלאים את פי ואני נחנק ,בולע אותם .בזמן שהם מציפים
הכול ,אני ממשיך להתרכז בקריאה ,חושב אליה בעברית ובערבית ,יפו,
חזרי אליי ,בבקשה...
והיא שומעת אותי.
התחושה שונה מאוד מהפעם הקודמת ששאבתי מקין את העיר
שגנב ,בחוף בתל אביב .כמו אז ,אני מוצף בבת אחת בכוח ,בידע,
בזיכרונות .אלפי שנות היסטוריה ,מאות חומות ,רבבות תושבים ערבים
ויהודים ועמים רבים אחרים ,מסגדים וכנסיות ,שווקים וחנויות ,בתי
ספר ומכללות ,סירות דיג ומפרש בנמל העתיק בעולם שעדיין פועל
בתקופתנו .אני מרגיש הכול ,רואה הכול ,שומע הכול .ובכל זאת ,אני
עדיין עצמי ,עדיין מודע לגופי ,לידיי ,לפניי .אלא שאני לא לבד עוד .יש
עוד ישות חיה בגופי ,נושמת איתי .יחד אנחנו מניפים את ידי כמו חרב
מעוקלת ,וקין קמל מול עינינו .הוא נשנק ונחנק ושולח את ידיו סביבו,
אל הגלים ,מושיט אצבעות ארוכות לשאוב עוד מהעיר המקיפה אותנו.
גלי הים נעים סביבו ,כאילו הם חבלים שמהווים המשך של זרועותיו,
והוא כורך אותם סביבי ומושך עם כל כוחות הערים המתות שבתוכו.
יפו חזקה מהן ,אמיתית מהן ,אבל היא רחוקה כל כך מהמקום שלה,
והקיום היחיד שלה נמצא בתוכי עכשיו .אני נאבק על שליטה בים,
מנסה לכופף את הגלים ,לגרום להם לסור לפקודתי ,אבל יפו היא עיר
של אוויר ושמש כפי שהיא עיר של חוף ונמל ,ואני לא מצליח לחשוב,
לא מצליח לנשום .המכונית שוקעת אל המעמקים .ראייתי מתחילה
להתעמעם ,להתמלא בנקודות בוהקות .קין מחייך .אני פותח את פי כדי
לזעוק ,אבל רק מים נכנסים פנימה .אני עומד למות .יפו מנסה לחזק
אותי בשארית כוחותיה ,אבל היא לא מסוגלת להיאבק במקום הזה,
בימית ,שכוחותיה המעטים משמשים כעת כדי להרוג את הבן שלה...
את השומר שלה ,יפו אומרת בתוך ראשי ,קולה רגוע וקר רוח ,אף
