Page 315 - 22322
P. 315
שומרי הערים |315
מאז שנותרתי לבדי — חלמתי את האנשים האלו ,את המקום הזה ".היא
מחווה סביבה" .קין יודע למצוא כל רצון ומשאלה שחבויים בתוכך .זה
מה שנותן לו כוח רב כל כך עלינו".
הוא הבטיח לך משהו .אתה פשוט עדיין לא יודע מה ,אמרה ספרטה.
המחשבה עליה מכאיבה לי ,אבל גם ממקדת אותי" .אם זו האמת ,למה
לא קראת לנו? לאבא ,לי? אם היינו יודעים שאת בחיים —"
"לא יכולתי להניח לכם לדעת ".עיניה החומות מלאות בכאב ,אבל
לסתה מהודקת ,שפתיה קפוצות ,כאילו חוששת שתחזור בה מהחלטה
שהתקבלה לפני עשרות שנים" .אבא שלך ניסה להקים אותי מחדש
בתוך גבולות ארץ ישראל ,הגיע לקצה גבול כוחותיו וכמעט הרג את
עצמו .הייתם חייבים לשחרר אותי ,להניח לי ".היא עוצמת את עיניה
לרגע" .ואני עצמי לא הייתי כאן ,לא בדיוק .שקעתי עמוק יותר בחלום
שלי ,וכשקין בא והקים אותו לחיים"...
" ...לא הצלחת לסרב ",אני משלים ,והספק האחרון שלי נעלם .אני
עוקף את השולחן ואוחז בידיה ,חמות ואמיתיות כל כך" .אבל אנחנו
יכולים לנסות שוב .אני יכול לשאת אותך איתי בחזרה לישראל ,כפי
שאני נושא את יפו".
"זה שונה ".היא מחייכת" .אתם שייכים זה לזו".
אני מסמיק .חשדתי שהיא יודעת ,אבל הטבעיות שבה היא מדברת
על כך מביכה אותי .היא פורצת בצחוק ומוסיפה" ,למקום ,יוני .לישראל.
אני לא יכולה לבוא איתך .אני לא שייכת לשום מקום".
"אבל אמרת —"
"חלק ממני נמצא בישראל ,כן .אבל הוא הד מרוחק בזיכרונם של
אלו שהיו תושביי ,ועם הזמן גם הוא ידעך .אני שייכת למקום שבו
נוצרתי ,וגם אם הוא לא קיים עוד ,כאן אני חייבת להישאר".
אני מניח יד על שולחן העץ המוצק ,שפגעי הזמן של אלפי ארוחות
משפחתיות ניכרים בו .כתם של רוטב כאן ,חריטה קטנה של סכין שם,
מעט חלב כחול של נרות חנוכה אפילו .בתוך החלום שלה אני זוכר כל
אחד מהאירועים האלו" .אני לא יכול להשאיר אותך כאן .לא כשאני
יודע שאת חיה ,שאת אמיתית".
"אין לך ברירה ,ילד שלי ".היא מלטפת את שערי ,ולפתע אני
שוב קטן מאוד והיא גדולה מאוד" .ואין לך זמן .נתתי לך חלון מנוחה
