Page 132 - 30322
P. 132
| 132גיום מוסו
מטרים מהאוהל .ילד ג'ינג'י ממושקף בן חמש או שש ישב לידנו
וליקק גלידה מול ליסה בהתלהבות ,בזמן שאמו הייתה שקועה ברומן
הריגול החדש של ג'ון לה קארה.
"או־קיי ,מה היה חשוב לך כל כך להגיד לי?" שאלה בכעס.
"את לא תאמיני לי .מה שקורה לי בלתי ייאמן .ובכל זאת לגמרי
אמיתי"...
"אולי תדבר כבר?"
נשמתי עמוק כמו לקראת צלילה ארוכה למים ,ובמשך עשר
דקות ,בלי לתת לה הזדמנות לקטוע אותי ,סיפרתי לה הכול :אבא
שלי ,המגדלור ,דלת המרתף ממתכת ,קתדרלת פטריק קדוש ,המופע
הראשון שלי אצלה במקלחת ,איך הצלתי אותה כשהתעוררתי בסטודיו
של האקס שלה ,התסבוכת עם סאליבן ,קללת עשרים וארבע הרוחות...
כשסיימתי עם ההסברים ,ציפיתי בחשש לתגובתה.
"אז אם אני מבינה נכון ,התירוץ שלך לזה שלא החזרת לי צלצול
הוא שאתה חי רק יום אחד בשנה?" שאלה באדישות.
"בדיוק .ראיתי אותך אתמול ,אבל מבחינתך עברה שנה".
"איפה אתה נמצא כשאתה לא פה?"
"אני בשום מקום .אני לא קיים".
"ואיך אתה מתפוגג?" שאלה בעוקצנות" .כמו במסע בין כוכבים?"
"אני נעלם ,זה הכול .אלה לא כוחות־על ולא קסם של דיוויד
קופרפילד".
היא צחקה בעצבנות.
"הברחת את סבא שלך מבית חולים פסיכיאטרי ,אבל אתה בעצם
מבין שאתה אמור להיות שם ,נכון?"
קלטתי את העקיצה אבל הרגשתי סקרנות מצדה .דאגה.
"אז אתה מתכוון להיעלם? מול העיניים שלי?"
"אני ממש חושש מזה".
הייתי די בטוח שכך יקרה .למשך כמה רגעים הרגשתי את העקצוץ
באיברים ,ראיתי את הכתמים השחורים מול העיניים ,הרחתי את ניחוח
פריחת התפוז .ניסיתי להתכחש לתחושות האלה בכל מאודי ,להדחיק
אותן ,להתעלם מהן .הייתי מוכרח להחזיק מעמד עוד קצת.
