Page 43 - 9322
P. 43
לפני שהקפה יתקרר
פומיקו כבר ָישנה זמן־מה עכשיו .פתאום סגרה האישה בשמלה
בחבטה את הספר שקראה ונאנחה .היא שלפה ממחטה לבנה מתיק
היד שלה ,קמה לאיטה והתחילה לצעוד לעבר השירותים.
פומיקו הי ֵשנה עדיין לא הבחינה שהלכה .קאזו צצה מן החדר
האחורי .היא עדיין לבשה את מדיה :חולצה לבנה ,עניבת פרפר
שחורהֶ ,וסט ,מכנסיים שחורים וסינר .היא פינתה את השולחן וקראה
אל פומיקו.
"גברת .גברת".
"מה? כן?" פומיקו הזדקפה בבת אחת בפליאה .היא מיצמצה
בעיניה והסתכלה סביבה ,עד שהבחינה בשינוי בבית הקפה.
האישה בשמלה נעלמה" .אה!"
"הכיסא פנוי עכשיו .את עדיין מעוניינת לשבת שם?"
"בטח שאני מעוניינת!" אמרה פומיקו.
היא נחפזה לקום וניגשה לכיסא שהבטיח לשגר אותה לעבר .הוא
נראה כיסא רגיל ,לא היה בו שום דבר יוצא דופן .היא עמדה ובחנה
אותו בתשוקה עזה ,ולבה האיץ את פעימותיו .סוף כל סוף ,אחרי
שצלחה את כל הכללים והקללה ,נח בידה הכרטיס ל ָע ָבר.
"בסדר ,עכשיו תשגרי אותי ַּבזמן לשבוע שעבר".
פומיקו נשמה נשימה עמוקה .היא הרגיעה את לבה הנחפז ונדחקה
בזהירות אל ה ִמרווח שבין הכיסא לשולחן .היא חשבה שהיא עתידה
לחזור אחורה לשבוע שעבר ברגע שישבנה ייגע במושב ,ולכן עצבנותה
והתרגשותה הגיעו לרמות שיא .היא התיישבה בכוח כזה ,שכמעט
ניתזה בחזרה מעלה.
"בסדר .תחזור שבוע אחד לאחור!" היא קראה.
לבה גאה בציפייה .היא הסתכלה סביבה על בית הקפה .מאחר
שלא היו בו חלונות ,לא היתה שום דרך להבדיל בין יום ללילה.
43
