Page 106 - Step and repeat document 1
P. 106
את האגמים ואת צמרות העצים הנמוכים .אמרתי לעצמי ,לבדי
במרחב העצום הזה :חרא ,זין.
אני לא עוצמת עיניים כדי לא לראות את הפנים של הבן
שלי בחושך שמהבהב בין העפעפיים לגלגל העין והולך ונעשה
שקוף עד לאפור הרע של היום הכושל הזה .האור של הפעם
היחידה שהחזקתי את הבן שלי היה חמים ,והחמימות הזו היא
כמעט כל מה שנשאר מהדקה ההיא :רק החמימות המלאכותית
של בית החולים .לא הרחתי אותו ,לא נישקתי אותו .רק הצהוב
החיוור של המנורות והכחול־סגול של הציפורניים הקטנות
והצהוב־זהוב של הריסים והגבות .וגם כלוב הצלעות שירש
מאביו .המתיקות של הפנים האלה שנראו ישנים .אני לא עוצמת
עיניים כדי שלא אראה אותו ,כדי שלא תעלה לי בחזה הצורה
הזאת של הבן שלי לחמוק מן העולם .הוא לא ירש אותה ממני:
אני נצמדת כמו עלוקה להרים האלה שאינם נראים ,לשטחי
ה ָּפראמ ֹו שמסרבים לגלות לי את הצמחייה התת־ימית שלהם.
נאחזת בחיים כמו ג'וק ,כמו יצור ששרד אחרי מתקפה אטומית:
בלתי מנוצח בעל כורחו וחי בעולם שלא היה צריך להתקיים.
ביום שקיבלתי את הגלויה מדיאס הבטתי בהר הגעש
ּפיצ'ינ ָצ'ה בטיפשות הרגילה ,באותו טמטום שאני מביטה
בכל ההרים .הבטתי בשמים הצחים ודמיינתי שמשהו בתכלת
השלווה הזאת מחבר בינינו — היתה לי אז כל הזמן האמונה הזו
באיזון ,בסימטריה שלא קיימת עוד :ובגלל זה היום ,כשנסעתי
עד ה ּפ ּונה באוטובוסים מטונפים ומצחינים כדי לראות את
ההרים המנצנצים ,מצאתי גוש של ערפל שמעוור אפילו את
האדמה שאני דורכת עליה.
106
