Page 54 - תאטרון 40
P. 54
אליה הוא הייאוש ,מסע מזורז של חניכה לאמת המרה של החיים ,המנצלים ,רומסים ומשליכים
אותך ככלי אין חפץ .בגילומו של ריסטו קיבר הצנום ובעל ההופעה הסגפנית נגלית הדמות כמעין
גלגול יישועי של קורבן נצחי ,קדוש מעונה ,שלעולם אינו מסיר את הכפפות ,אך משרה סביבו ,כמין
צדיק נסתר ,אווירה של טוב ,הארה ואמונה .אולם הכוכבת בהא הידיעה של ההצגה – וגם אחת
הכוכבות הגדולות של הקולנוע והטלוויזיה הגרמניים העכשוויים – היא סנדרה הילר ,המגלמת הן
את לה מדרסיטה הצוענייה ,הממונה בקנאות פשיסטית ובעוצמות קוליות שלא ייאמנו על שמירת
החוק והסדר בעיר ,והן את בתה ,הזונה הפתיינית אסמרלדה .הילר היא שחקנית גרומה ,גבוהה,
בלונדינית ,הרמאפרודיטית – נשית ומושכת ,אך גם גברית משהו --בעלת מבט ממוקד ,נוקב
ו"מוזר" קמעה ,שהקנה לה תפקידים רבים של נשים מעורערות דוגמת התפקיד ,שלראשונה הסב
אליה תשומת לב :דורה ,הילדה המפגרת קלות ,המגלה את מיניותה בהתסביכים המיניים של
הורינו מאת לוקס ברפוס (שהועלה גם אצלנו בתמונע ,עם ענת זאוברמן בתפקיד הראשי) .מעבר
להיותה של הילר פרפורמרית בעל גמישות גופנית של רקדנית מעולה ,ויכולת שירה המזכירה
שנסונייריות גרמניות כמרלן דיטריך והילדגרד נף ,היא שחקנית המסוגלת לעבור כהרף עין מדמות
של מפקחת קרה רודנית ,שתלטנית וקשוחה ,למאהבת רכה וחמה ,וסטנד-אפיסטית שופעת הומור
מתגלגל .במובן זה סנדרה הילר היא לא רק שחקנית .היא ,שלא מדעתה ,אייקון רב-פרצופי של
מולדתה ,גרמניה .2015
לחדור אל מח העצמות :מי מפחד מוירג'יניה וולף בתאטרון הרזידנץ
על במת מי מפחד מוירג'יניה וולף של תאטרון הרזידנץ במינכן ,בבימויו של מרטין קוז'איי,
המנהל האמנותי ,אין אף פריט של ריהוט ,אין עיצוב ריאליסטי תלת ממדי – גם לא מסומן – של
דירת פרופסור כושל ואשתו האלכוהוליסטית בעיר אוניברסיטאית קטנה ,כפי שהורגלנו מהסרט של
מייק ניקולס וההצגה בהבימה בבימויו ההיפר-אמוציונלי של היי קיילוס .אין כלום .חלל לבן בוהק
בתאורת קווארץ קרה ,מפלס צר ,מלבני ,דו ממדי ,של במה מוגבהת ,דמוית דרגש מוארך ,על גבי
במתו הגדולה של התאטרון ,בחלקה האחורי .למרגלותיה מצבור דחוס ,שיילך ויגבה במהלך ההצגה,
של שברי זכוכית – בקבוקי אלכוהול ,כוסיות וגביעים מנופצים .אם שחקן יחליק וייפול מהבמה
העילית ההוא ייפצע אנושות.
זה כל הסיפור :רמתו הגבוהה של התאטרון הגרמני נובעת מהוויתור על ייצוג ,על מציאות מדומיינת.
הסכנה היא אמיתית ,הסיטוציה היא קיצונית ,חירומית ,הרת אסון פונציאלי .השחקנים מתאבדים ,לא
רק מבחינת נכונותם לחשוף את אבריהם האינטימיים לצורך ושלא לצורך ,ולהתנסות במיזנסצנות
אלימות ,שלא לומר סיפיות ,כמעט קטלניות ,אלא גם מבחינת העוצמה האקספרסיבית העל-אנושית
של המבע המשחקי ,הבוחן בכל הפקה את גבולותיו ומגבלותיו של האסתטי ,ומרחיב אותם עד למה
שנראה לצופה ישראלי ,שהורגל בתאטרון המהלך על ביצים כדי לא לפגוע ,חס ושלום ,ברגישויות
הצופים ,כתעוזה שאין רדיקלית ממנה ,מין יצר הרס עצמי של מי שמהלך על חבל מתוח בין שני
מגדלים ללא רשת ביטחון .אבל האמת היא הרבה יותר פשוטה :זה תאטרון של אמת ,לא "ריאליטי"
אלא "ריל" ,וכל מה שאינו כזה הוא העמדת פנים מתייפייפת של תאטרון קולינרי זעיר בורגני.
"אנחנו מגרדים תמיד את המדבקה ...איננו מוותרים עד שגרדנו את כל העור ,כל שלוש השכבות...
כשאנחנו פוגעים בעצם ,עדיין לא הגענו למטרה .בעצמות יש מח ...מח עצמות :זו המטרה שלנו!" –
רפליקה זו מאחד המונולוגים האחרונים של ג'ורג' עשויה להיתפס כמוטו של תפיסת בימויה של
היצירה המוכרת והפופולרית כל כך במקומותינו ובמקומות אחרים ,שנדמה שכבר אין קונספציה
בימתית שתנער את האבק מעליה ,מעל המחזה המודרני-קלאסי של אדוארד אולבי על צמד
52ת א ט ר ו ן גיליון 40
