Page 59 - תאטרון 40

‫חברתיות באמצעות מקהלות של חלכאים ונדכאים (חסרי בית‪ ,‬קבצנים‪ ,‬זונות) שהוא מעלה‬
‫על הבמה –אתה המופיע‪ ,‬ואתה הצופה‪ ,‬נתבע לקשה מכל‪ ,‬ובוודאי לאדם האירופי שהחצנת‬
‫ה"אני" זרה לרוחו‪ :‬לחשיפה מוחלטת של האדם הפרטי מאחורי מסכת התואר‪ ,‬המקצוע‪,‬‬
‫המגדר‪ ,‬ה"גנוס הגנרי"‪ ,‬חשיפה המגלה לנו חדשות לבקרים את תקפותה של הקלישאה‬

‫שהפרטי הוא הפוליטי‪.‬‬

‫לגבי היוצר השויצרי הצעיר מילו ראו‪ ,‬יליד ‪ ,1977‬הקלישאה אינה קלישאה אלא אסטרטגיה‬
‫פרפורמטיבית‪ ,‬המקנה משמעות חדשה למושגים "תאטרון תעודי" ו"אקטיביסטי"‪ ,‬בעל‬
‫שליחות חברתית‪-‬מוסרית‪ .‬כמו אלפרידה ילינק‪ ,‬גם ראו הפך לשופר המצפון של הבמה‬
‫בגרמניה‪ ,‬בין אם על ידי שחזור באמצעות הסוכנים האותנטיים של אירוע מייצג לטרגדיה‬
‫אנושית מסמרת שיער‪ ,‬כך שהמידע החדשותי המכליל והמופשט הופך לעדות חיה ומזוויעה –‬
‫כפי שעשה ב‪ 2012 -‬בהצבת אולפן רדיו שקוף שבו שוחזר "רדיו השנאה" שהתמחה‬
‫בשידורי ההסתה‪ ,‬המתובלים במוסיקה מסעירה‪ ,‬של בני שבט ההוטו לרצח בני הטוטסי‬
‫בתקופת הטבח ברואנדה ב‪ ,1994-‬כשהקריינים "המופיעים" בהצגה היו ממחנה הרוצחים‬
‫וקרובי הקורבנות; בין אם בהגנה בספר‪ ,‬סרט ומופע על בנות להקת הרוק "החתרנית" "פוסי‬
‫ריוטס"‪ ,‬המרצות עונשי מאסר ברוסיה על ביקורת כנגד פוטין; ובין אם בטרילוגיה‪,‬‬
‫שביצירתה והעלאתה על הבמה מילו ראו שקוע עתה‪ ,‬והעוסקת במשיכה הנודעת לדאע"ש‬
‫הרצחני לגבי צעירים אירופיים‪ ,‬או בהתערבות האופורטוניסטית של הכלכלה האירופאית‬
‫באפריקה‪ .‬זאת באמצעות מומחים וקרבנות‪ ,‬המספרים כל אחד את סיפורו הקטן והפרטי שלו‪.‬‬

‫ואלרי אינה מדווחת על קרבות וסיכון חיים‪ ,‬אלא על משהו שבחוויית הפרט אינו‬
‫פחות גרוע‪ :‬הלם תרבות‪ .‬הנערה מקאזאן‪ ,‬שמשפחתה נאלצה לעזוב את עיר‬
‫הולדתה בשל בעיה של חוסר במי שתייה‪ ,‬והיא נודדת ממחנה פליטים אחד‬

‫למשנהו‪ ,‬מגיעה אל הנחלה בגרמניה מוצפת הפליטים‪ ,‬אך לא אל המנוחה‬

‫‪ ,The Dark Ages‬הזמנים האפלים‪ ,‬המועלה כרגע בתאטרון הרזידנץ במינכן‪ ,‬הוא חלקה‬
‫האמצעי של הטרילוגיה – סיפורה של אירופה המאוחדת להלכה והשסועה למעשה‪ ,‬שאינו‬
‫אלא סיפורם של שני שחקנים ושלוש שחקניות – ארבעה שחקנים מקצועיים‪ ,‬המופיעים כאן‬
‫בגלגולם המפתיע כבני אדם פרטיים‪ ,‬והחמישי פעיל זכויות אדם‪ ,‬ש"במשרדו" המעוצב על‬
‫הבמה הם יושבים‪ .‬עצם זהותם הלאומית‪ ,‬והעובדה שכל אחד מהם מדבר בלשונו והקהל חייב‬
‫להסתמך על התרגום המוקרן‪ ,‬מעידים על הקונפליקטים‪ ,‬בחלקם עימותי דמים‪ ,‬בין עמיהם‪,‬‬
‫אך לא בינם לבין עצמם‪ ,‬כי אדם הוא אדם‪ ,‬כפי שכבר ברכט גילה לנו בשנות העשרים של‬
‫המאה הקודמת‪ ,‬שבה לא בדיוק הקשיבו לו‪ .‬בין קלאסרים‪ ,‬מחשב‪ ,‬שולחן קפה‪ ,‬ומצלמה‬
‫המתעדת כל דובר ומקרינה את פניו במסך שמעל לבמה‪ ,‬ישובים שחקני‪-‬עצמם במעגל‪ ,‬כמו‬
‫במין שיח לוחמים של יום ששי להבדיל‪ ,‬ומבהירים לנו שהעולם אינו כולו במה‪ ,‬אלא דווקא‬
‫אחורי קלעים של גורלות יחידים‪ ,‬שאלמלא נבחרו להיות מסופרים בפני קהל‪ ,‬היו נותרים‬

‫עלומים כמליוני סיפורים אחרים‪.‬‬

‫יושבת שם סניה מיטרוביץ' מסרביה‪ ,‬המדינה התוקפנית במלחמה הבלקנית של שנות‬
‫התשעים‪ ,‬ומספרת לנו על חוסר המודעות שלה ושל חבריה בבלגרד למתרחש בזירה‬
‫הפוליטית‪ ,‬כשהם חוגגים במסיבה בעוד הפצצות של מטוסי נאט"ו מוטלות על העיר‪ .‬ומנגד‬

‫גיליון ‪ 40‬ת א ט ר ו ן ‪57 ‬‬