Page 63 - תאטרון 40

‫ההקשר הדרמטי‪ ,‬אבל גם לא מן ההקשר ההיסטורי‪-‬תרבותי‪ .‬בכל זאת ‪ -‬גרמניה‪ .‬אולם‬
‫הזרקור (בהשראת זרקור החקירה המטאפיזי ב‪ ? Play -‬הקרן המעניקה שריד של תוחלת‬
‫קיום לפה ב‪ ? Not I -‬ואולי עין שמימית המחפשת אדם בגן העדן האבוד והצחיח הזה?)‬
‫מאיר בתוך כך גם את הקהל‪ ,‬כלומר‪ :‬זו לא רק הצגה ארספואטית‪ ,‬תאטרון‪-‬בתוך‪-‬תאטרון; זו‬
‫גם הצגה עלינו‪ ,‬הצופים‪ ,‬ובהשתתפותנו במחזה של בקט‪ ,‬הממצה את כל מה שיש לומר על‬
‫האנושות‪ ,‬האנושיות וחסרונה‪ ,‬באמצעות מיופי‪-‬כוחנו‪ ,‬השחקנים‪ ,‬הלבושים חליפה ועניבה‬
‫לדידי ומעיל ארוך ובלה למדי לגוגו‪ ,‬שני אנשים של יום‪-‬יום‪ ,‬שלא גודו הוא המעסיק את‬

‫מעייניהם‪ ,‬אלא הציפייה‪ ,‬וכיצד למלא אותה‪.‬‬

‫וישנם עוד שני מאפיינים גרמניים טיפוסיים – הפשטות והיובש נטולי הסנטימנטליות (למשל‪:‬‬
‫במונולוג חשבון הנפש של דידי – "האם ישנתי כשהאחרים סבלו?"‪ ,‬שכשהוא נשמע בגרמנית‬
‫באוזניים ישראליות‪ ,‬ועוד במינכן‪ ,‬ערש הנאציזם‪ ,‬הוא מעלה אסוציציות "לא סימפטיות"‬
‫בלשון המעטה )‪ ,‬והרפלקסיביות‪ ,‬הנטייה הגרמנית (והצרפתית) להפוך כל עניין פעוט לנושא‬
‫לשיח מחקרי פילוסופי‪ ,‬או ליתר דיוק‪ ,‬למונולוג התלבטות המלטי (אין פלא שהגרמנים‬
‫החליטו בראשית המאה ה‪ ,19-‬עם הופעת תרגומם הידוע של האחים שלגל למחזות‬
‫שייקספיר‪ ,‬שויליאם הוא בעצם שיבוש של וילהלם‪ ,‬ושייקספיר היה על כן גרמני מבטן‬
‫ומלידה‪ ,‬שנקלע לאנגליה‪ ,‬אם בכלל‪ .)...‬אולם בביצוע המזהיר של וולפראם קוך וסמואל‬
‫פינצי‪ ,‬גם שתי התכונות המשמימות בפוטנציה הללו הופכות מקור לאינספור תחבולות‬
‫קומיות‪ ,‬כמו הפרודיה של דידי על תנוחת "האדם החושב" של רודן‪ ,‬או התלהמותו הרטורית‬
‫כשל דמאגוג אוסטרי‪-‬מינכנאי ידוע‪ ,‬שזקף לחובתו מלחמת עולם‪ ,‬ה"מתלבט" כאן ב"צער‬
‫עולם" תהומי‪ ,‬אך בלי לנקוף אצבע‪ ,‬בסוגיות המוסריות הכבדות‪ ,‬העולות לנוכח הצורך‬
‫להרים את פוזו העיוור‪ ,‬המוטל על הבמה ומשווע לעזרה‪ .‬האמנם תזכורת מרפררת לקהל‬
‫הגרמני לשתיקת הכבשים שלהם לפני למעלה מ‪ 70-‬שנה בשעה שבני מינם‪" ,‬האחרים"‪,‬‬

‫סבלו?‬

‫אבל כמו בכל הפקה של מחכים לגודו מי שגונב את ההצגה עם מונולוג ה ִאי‪-‬גיֹון הוא ה ַסבל‬
‫הסובל של המחזה‪ ,‬לאקי‪ ,‬שכשמו לא כן הוא‪ .‬וגם כאן יש מהפך בגישה‪ :‬במקום לבנות את‬
‫המונולוג‪ ,‬כמקובל‪ ,‬כשטף מלים נטולות מובן‪ ,‬הסוחפות את השחקן‪ ,‬ששתק עד עתה‪ ,‬להסלמה‬
‫של זעקה אקספרסיוניסטית‪ ,‬כשהגוף הכבוש והמדוכא נפרס לתנוחת צלב זקופה ולצרחה‬
‫הקורעת את כל שבעת הרקיעים (עד שמסירים את כובעו)‪ ,‬אנדרס דלר – המשחק גם את‬
‫הנער ‪ -‬כלאקי צעיר‪ ,‬אתלטי‪ ,‬ללא פיאת שיבה מדובללת‪ ,‬וללא כובע‪ ,‬משמיע את המונולוג‬
‫באיטיות ובמתינות יחסית‪ ,‬ומפרק אותו למרכיביו התחביריים‪ ,‬בניסיון להקנות מובן לבלתי‬
‫מובן‪ .‬בכך הוא מבליט את האבסורד בטיראדה הזאת על נואלות המדע לנוכח הסבל האנושי‬
‫דווקא בבקשו‪ ,‬כביכול‪" ,‬להגיין אותו"‪ ,‬ולמצוא את הקשר בין חוליותיו (כמו‪ ,‬למשל‪,‬‬
‫באמצעות הדגשת הפעילויות הספורטיביות המאוזכרות לכל אורך המונולוג)‪ .‬אבל בתוך כך‬
‫הוא למעשה מעלה על הדעת‪ ,‬בהקשר הפרשני הכולל של היצירה‪ ,‬שחקן המשנן את תפקידו‬
‫במהלך החזרות‪ ,‬ומנסה לפצח את המשמעות והפעולה של כל מילה‪ .‬וכך‪ ,‬בתור מבצע‬
‫"חוקר"‪ ,‬הוא מהפנט לא פחות מאשר לאקי שנלכד ברשת המלל שלו ואינו מצליח להיחלץ‪,‬‬
‫ממש כמו וולפרם קוך כאסטרגון‪ ,‬המשכנע בהתמוגגותו על הגזר הבדיוני שולדימיר נתן לו‬
‫הרבה יותר מאשר על הגזר האמיתי לו הוא זוכה ברוב ההפקות‪ .‬ככה זה ‪ -‬כמו תמיד –‬

‫התאטרון מנצח‪.‬‬

‫גיליון ‪ 40‬ת א ט ר ו ן ‪61 ‬‬