Page 65 - תאטרון 40

‫סינדרום ירושלים מאת יהושע סובול‪ ,‬סמינר הקיבוצים‪ 22 ,2010 ,‬שנה לאחר העלאתו בתאטרון‬
‫חיפה‪ .‬צילום יח"ץ‬

‫משמשים כיחידות מרוכזות‪ ,‬בהן נמסרת תמצית האירועים‪ ,‬שמורחבים ומפורטים על‪-‬פי סדרם‬
‫הכרונולוגי בגוף המחזה‪ ,‬והם מהווים רכיב נוסף בתבניות של חזרה (בעיקר לשוניות) השכיחות‬
‫בטקסט‪ .‬הורוביץ אמנם כינה את מחזהו "משל"‪ ,‬אך למעשה הציג אותו – ללא נמשלו‪ .‬רק עיצוב‬
‫הבמה והתלבושות של הדמויות עשויים היו לרמז למציאות עכשווית‪ :‬על הבמה עוצב (על‪-‬ידי ערן‬
‫עצמון) בית כנסת חרב‪ ,‬דמוי בית כנסת בן זמננו‪ ,‬והדמויות זכו לאפיון ייצוגי באמצעות אבזרי‬
‫תלבושת טיפוסיים למגזרים שונים בישראל כיום‪ :‬חובש כיפה ולבוש ציצית‪ ,‬אישה חרדית‪ ,‬חילוני‬
‫ענוד עניבה ועוד‪ ,‬בסגנון דומה לזה של מחזהו הידוע צ'רלי קאצ'רלי‪ .‬ההקבלה בין העבר להווה‬
‫חוזקה על‪-‬ידי הורוביץ בעיקר בהצהרות‪ ,‬שהיו חיצוניות לגוף הטקסט‪ ,‬בראיונות ובטקסט שהקדים‬
‫את המחזה‪ ,‬בו הצהיר כי "[‪ ]...‬אין זה מחזה על המאה הראשונה לספירה‪ .‬זהו מחזה על "כאן‬

‫ועכשיו"‪ ,‬וכיוון את הצופים לטוות בעצמם את רשת הזיקות בין העבר להווה‪.‬‬

‫ההצגה של הורוביץ נבנתה כמסכת‪ ,‬השחקנים התחלפו בגילום הדמויות ומילאו תפקידים מגוונים‪,‬‬
‫וחלקים מתוך הטקסט אף דוקלמו במקהלה‪ .‬ככלל‪ ,‬הורוביץ בחר להשתמש בלשון המדרש הארכאית‬
‫(עם התאמות מעטות ללשון ימינו)‪ .‬החלטה זו בצירוף שימוש תכוף בחזרות אנפוריות‪ ,‬בתקבולות‬
‫ובאנלוגיות של "לפני" ו"אחרי" החורבן‪ ,‬ובצירוף מקצבי מוסיקה הולמים (שחיבר יובל מסנר) –‬

‫העניק לטקסט אופי של קינה ושגב‪ ,‬אשר תאם את האופי התיאולוגי היסודי של טקסט המקור‪.‬‬

‫בעוד סינדרום ירושלים התבסס על הפעולה הדרמטית‪ ,‬שמונכחת בפועל על הבמה‪ ,‬והופכת גם את‬
‫אירועי העבר וגם את אירועי העתיד להווה ניראה לעין; עץ אחרון בירושלים התבסס בעיקר על‬
‫מסירה נרטיבית‪-‬אפית‪ ,‬והשחקנים תיפקדו סימולטנית גם כדמויות וגם כמספרים‪ .‬הבלטתה של‬
‫פעולת הסיפר והמללתו של סיפור החורבן על חשבון הפרפורמנס הבימתי ‪ -‬הרחיקו את האירועים‬
‫ההיסטוריים אל מחוץ לטווח הראייה המיידי והישיר של הצופים‪ .‬בחירה דרמטורגית זו של הורוביץ‬

‫מעלה את החשש‪ ,‬כי המציאות המתוארת תאבד את עוקצה‪ ,‬והצופים יתקשו לחלץ את האנלוגיות‬

‫גיליון ‪ 40‬ת א ט ר ו ן ‪63 ‬‬