Page 62 - תאטרון 40

‫מחכים לגודו מאת סמיואל בקט תרגום אלמר טופהובן – בבימויו של הבמאי הבולגרי‪-‬גרמני‬
‫איוון פנטלאאב בדויטשס תיאטר ברלין ‪2015‬‬

‫להופיע ב"מפגש התאטרון" היוקרתי בברלין ‪ -‬בו מופיעות עשר ההפקות המצטיינות ביותר‬
‫של השנה מתוך מאות הפקות מעולות – בבימויו של הבמאי הבולגרי‪-‬גרמני איוון פנטלאאב‬
‫(בהפקה שנועדה במקור להיות מבוימת על ידי במאי אחר ממוצא בולגרי‪ ,‬דימיטר גוטשלף‬
‫האגדתי‪ ,‬שנפטר טרם עת)‪ ,‬אין עץ‪ ,‬אין כובעים‪ ,‬אין גזר לולדימיר ואסטרגון‪ ,‬אין מקטרת‬
‫ושוט לפוזו‪ ,‬וגם לא כיסא‪ ,‬ואין מזוודות ללאקי; ובשעה שבמונולוג של זה האחרון מדובר על‬
‫משחקי כדור שונים‪ ,‬דידי וגוגו – צמד השחקנים הנפלאים סמואל פינצי ווולפרם קוך –‬
‫מממשים אותם בלי לממשם‪ ,‬כמו באימפרוביציות בשיעורי משחק למתחילים‪ ,‬רק‬
‫בוירטואוזיות מסחררת‪ ,‬בנקישות אצבע‪ :‬טניס ללא מחבטים וכדור‪ ,‬כדורסל ללא סל וכדור‪,‬‬
‫הוקי ללא מחבטים וכדור‪ ,‬ו‪ ...‬הבנתם את הפרינציפ‪ :‬כמו ביצרים של אנטוניוני ‪ --‬הכל‬
‫בדימיון‪ ,‬וכאן‪ ,‬הכל בתאטרון שהוא המציאות הבדיונית הממשית היחידה‪ ,‬או כדברי נסים‬
‫אלוני‪ :‬החיים באמת הם רק בהצגה‪ .‬האביזר היחיד על הבמה הוא יריעת בד ענקית‪ ,‬דמוית‬
‫מסך במה ורוד (התאטרון כאשלייה של אופטימיות? אסקפיזם? קיטש?) שעם סחיבתה‬
‫מתמודד "העבד" לאקי‪ ,‬בהתאם לפקודותיו של אדוניו הרודן‪ ,‬פוזו‪ ,‬לכל אורך החלק הראשון‬

‫של ההצגה‪ ,‬במאבק סיזיפי מצחיק‪-‬מקומם ונטול סיכוי‪.‬‬

‫בהתחלת ההצגה משוטטת אלומת פנס התאטרון שבראש "העץ" משך דקות ארוכות‬
‫ומאתגרות‪ ,‬ששום מנהל תאטרון ישראלי לא היה מאשר לשום במאי‪ .‬היא מערטלת בהדרגה‬
‫את הבמה – משטח משופע‪ ,‬שבמרכזו בור דמוי חרוט (קונוס) הפוך‪ ,‬שקודקודו מופנה כלפי‬
‫עומקים‪ ,‬הנרמזים אך נסתרים מפני הקהל‪ ,‬תהומות שאול שמהן עולות ואליהן חוזרות‬
‫הדמויות‪ ,‬ספק רחם‪ ,‬ספק קבר (העולה בקנה אחד עם המונולוג המפורסם של דידי‪" :‬ברגלים‬
‫מפושקות הן יולדות מעל הקבר‪ ,‬האור מהבהב לרגע ושוב יורד הלילה הנצחי")‪ ,‬ספק מכתש‬
‫שנוצר כתוצאה מפצצה גרעינית‪ ,‬או שמא – קבר אחים – אסוציציה שאינה מנותקת לא מן‬

‫‪  60‬ת א ט ר ו ן ‪ ‬גיליון ‪40‬‬