Page 61 - תאטרון 40

‫מתחיל סיפור המשפחה שהחלה להתפורר ברגע איחודה – מהריב והפירוד בין ההורים‪ ,‬ועד‬
‫למאבקים מכוערים ואלימים על ירושתם‪ .‬סיפורה של גרמניה?‪...‬‬

‫סיפורו של המשתתף החמישי בערב – הבנוי במתכוון כדרמה קלסית בת חמש מערכות – הוא‬
‫סיפורו של "הלא‪-‬שחקן"‪ ,‬איש זכויות‪-‬האדם הבוסני המוסלמי סובדין מוזיץ'‪,‬המתאר בקול‬
‫שקט‪ ,‬במין ריחוק מקפיא דם‪ ,‬איך חווה כנער צעיר רצח עם בדמות הכחדה של כפרו‪ .‬ברקע‬
‫מוקרן וידאו של חתונה שנערכה זמן קצר קודם לכן – תמונות נדושות של הזוג המאושר‬
‫לוחץ ידיים‪ ,‬מתחבק‪ ,‬רוקד‪ ,‬של הקרובים המברכים‪ ,‬הזוללים והסובאים והמחוללים‪" .‬כל מי‬
‫שאתם רואים כרגע" – מספר סובדין – "נרצח‪ .‬כולל הצלם"‪ .‬מתוך ‪ 2000‬תושבים שרדו‬
‫‪ .200‬סובדין‪ ,‬אימו ואחיו הצליחו להימלט; אביו‪ ,‬שהיה בשדה‪ ,‬נרצח‪ .‬כשוך הקרבות‪ ,‬לאחר‬
‫שנים‪ ,‬נפתח קבר אחים‪ ,‬וסובדין מזהה את שרידי אביו שניכרו בהם סימני התעללות‪" ,‬לפי‬
‫הבגדים"‪ .‬הוא שולף בהדרגה את השלד המתפרק‪ ,‬ואוחז בגולגולת האב‪ .‬שוב המלט‪ .‬בוידיאו‬
‫חוזר ומופיע סובדין‪ ,‬הפעם בתלבושת המסורתית‪ ,‬ההיסטורית‪ ,‬של המלט‪ ,‬ודווקא הוא –‬
‫הלא‪-‬שחקן לכאורה – נושא את המונולוג של המלט המתחיל במלים – "איזו מלאכת מחשבת‬
‫היא האדם"‪ .‬כמה אירוני בהקשר זה‪ ,‬ועל רקע צידה השני של הבמה המסתובבת‪ ,‬שם‬
‫"הוקמה" מצבה ענקית לזכר הנופלים‪ ,‬שהיא ושכמותה הוקמו ומוקמות בכל אירופה‪ ,‬וגם‪,‬‬
‫כידוע לנו‪ ,‬מעבר לה‪ ,‬שכן שככל שמצבה כזאת גדלה ומתעצמת‪ ,‬כך היא משכיחה את האדם‬

‫הפרטי‪ ,‬המסוים‪ ,‬שנפל‪ ,‬וכך היא הופכת לכרטיס הזמנה למלחמה הבאה‪.‬‬

‫אבא של פליט מלחמה אחר הוא אביו של שחקן הרזידנץ הותיק‪ ,‬מנפרד זאפטה‪,‬‬
‫המגולל את זכרונותיו מברמן המופצצת‪ ,‬בה הוא נס עם אימו ממסתור למסתור‬
‫כשאביו הוא חייל בחזית‪ .‬יום אחד‪ ,‬לאחר המלחמה‪ ,‬מופיע בשער הבית גבר עטור‬

‫זקן שחור‪ ,‬ובעל פנים כהים – האב שחזר מהשבי הרוסי‪.‬‬

‫"אנחנו הורגים את מה שאנחנו אוהבים"‪ ,‬מסכם מילו ראו‪ .‬האמנם?‪ ...‬איך שלא יהיה‪ :‬לנו‪,‬‬
‫כישראלים‪ ,‬זה מקנה פרספקטיבה‪ :‬לא כל העולם סובב סביבנו וסביב הפלסטינים‪ ,‬אנחנו ‪-‬‬
‫החיים על חרבנו‪ ,‬כפי שאנו אוהבים לעתים לראות את עצמנו‪ ,‬ברחמים עצמיים של נדון‬
‫לגרדום בשעת הזריחה‪ ,‬כדי להתעלם מכך שהפתרון בידינו‪ .‬לא קל לנו לעכל‪ ,‬מה שאנחנו‬
‫יודעים ומתקשים להפנים‪ :‬שסבל הוא סבל הוא סבל‪ ,‬בכל מקום בעולם‪ ,‬והשיפוט היחיד של‬
‫מידתו וייחודו הוא האופן בו הפרט חווה אותו‪ ,‬והזמנים אינם פחות אפלים גם למי שקיומו‬
‫הפיזי כבר אינו בסכנה‪ .‬ההצגה הסטאטית הזאת ‪ -‬שלמרות שלא קורה בה דבר משך למעלה‬
‫משעתיים פרט לשינויי מיקום של השחקנים –ממסמרת אותך למושבך‪ .‬ההצגה הזאת מלמדת‬
‫אותנו קצת צניעות‪ ....‬מסתבר שיש לנו מתחרים רציניים על תואר "העם הכי סובל בעולם"‪...‬‬

‫וכמו תמיד – התאטרון מנצח‪ :‬מחכים לגודו של הדויטשס תאטר ברלין‬

‫כבר חשבנו שראינו את כל הפרשנויות הייחודיות האפשריות למחכים לגודו – מפועלים‬
‫פלסטיניים ומעבידם היהודי המדכא ועד לליהוק פמיניסטי טהור‪ .‬מסתבר שטעינו‪ :‬על במת‬

‫הדויטשס תאטר בברלין‪ ,‬בהפקה שנעשתה בשיתוף פעולה עם פסטיבל חבר הרוהר ונבחרה‬

‫גיליון ‪ 40‬ת א ט ר ו ן ‪59 ‬‬