Page 60 - תאטרון 40
P. 60
יושבת וודרנה סקסאן ,הבוסנית ,כיום שחקנית התאטרון הלאומי בסרייבו" ,נציגת
הקורבנות" לכאורה ,ולמעשה פרטנרית וידידה של הסרבית .וודרנה "בילתה" את המלחמה
באמבטיה עם אימה ואחיה ,משום שהאם החליטה משום מה שהיא יועדה לשמש כממ"ד .היא
מגוללת מסכת של "סבל אזרחי" ,המזכיר סיפורים של עזתים מתקופת "צוק איתן" ו"עמוד
ענן" :אין אוכל ,אין חשמל ,אין חימום ומה עושה אמא בוסנית רבת תושייה? משתמשת בנעלי
ההחלקה האהובים של בתה כאמצעי הסקה ובישול ,משום שסוליות גומי נשרפות לאט .אולם
כל זה כאין וכאפס לעומת הנס שארע לוודרנה ,כשחזרה מלימודיה בבית הספר למשחק,
ו"החמיצה" במספר דקות את מותה בטבח המחריד שעשו הסרבים בבוסנים בכיכר השוק
בסרייבו .וכדי לשתף אותנו ,הצופים ,בחוויה "פורתא" של המראה המחריד שנגלה לוודרנה
– מקרינים לנו את הזוועה בפרטנות פלאסטית ביותר --ואולי זו אחת הפעמים הבודדות
שאותה חיה מציצנית ,הצופה ,מתביישת במציצנותה ,ובייחוד אם היא ממוצא גרמני ,או...
ישראלי ,להבדיל.
סיפורה של ואלרי טשפנובה ,כיום חברת האנסמבל של תאטרון הרזידנץ ,מאיר את
הקלידוסקופ ,שהיוצר מילו ראו מגדירו כמתאפיין "בפשטות ובסטאטיות באנאלית:
ההיסטוריה העולמית מסופרת מנקודת הראות של החוויה הפרטית" ,מזווית אחרת ,של
פליטים .ואלרי אינה מדווחת על קרבות וסיכון חיים ,אלא על משהו שבחוויית הפרט אינו
פחות גרוע :הלם תרבות .הנערה מקאזאן ,שמשפחתה נאלצה לעזוב את עיר הולדתה בשל
בעיה של חוסר במי שתייה ,והיא נודדת ממחנה פליטים אחד למשנהו ,מגיעה בסופו של דבר
אל הנחלה בגרמניה מוצפת הפליטים ,אך לא אל המנוחה :היא שמשחר ילדותה שואפת להיות
שחקנית ,נותרת – בדומה לשחקנים שגלו מגרמניה עם עליית היטלר לשלטון – חסרת שפה.
ואלרי לא מרחמת על עצמה ,מקיפה עצמה בחברים גרמניים ,וקולטת כך בהדרגה את הלשון,
כלומר ,את מה שרואים "משם" ,באירופה ,כהישג אדיר ,ומה שראו "מכאן" ,אצלנו ,כאלף
בית של הציונות --הנחלת השפה .אך גם לסיפור "השגרתי" של יבשת נדידת העמים הגדולה
אחרי נפילת החומה ,יש אפילוג מאוד בלתי שגרתי ,שבו המוות "מופיע" בדמות שאינה
מיליטנטית ,אך מבעיתה לא פחות .ואלרי שיחקה את אופליה המנוצלת ,אופליה המורדת
הפוליטית המתאבדת במכונת המלט של היינר מילר ,לצידו של איינר שלף ,מגדולי הבמאים,
המעצבים ,הסופרים והשחקנים הגרמניים ב 30-השנים האחרונות .לאחר עליית ההצגה ,בה
שיחק שלף את המלט הפוליטי של מילר ("אני הייתי המלט .אני עמדתי על שפת הים ,משוחח
עם הגלים .חורבות אירופה מאחורי") ,נפטר השחקן ,וודרנה המשיכה לשחק את אופליה
"ביחד" עם שלף שהופעתו הונצחה בוידיאו .החוויה המקברית הפכה לסיוט מתמשך,
כשה"הצגה" הפכה ללהיט :מופע של השחקנית החיה ודימוי שחקן חי על ידי שחקן מת ,ספק
רוחו של אביו המת של המלט ,המייצג את כל קורבנות אירופה במאה העשרים ,ומפציר
בקורבן האולטימטיבי בעיני היינר מילר – האישה ,אופליה – לנקום ,ספק הנפשה מלאכותית
של הזיכרון הקולקטיבי של המוות כ"אמן מגרמניה" כהגדרת פאול צלאן ב"פוגת המוות"
שלו ,וספק ...איינר שלף ,שרוחו וטכניקות העבודה עם מקהלות שיצר (חידוש מסורת
המקהלה היוונית לגבי דידו) השפיעו על דור שלם של במאים.
אבא אחר של פליט מלחמה אחר הוא אביו של שחקן הרזידנץ הותיק ,מנפרד זאפטה ,המגולל
את זכרונותיו מברמן המופצצת ,בה הוא נס עם אימו ממסתור למסתור כשאביו הוא חייל
בחזית .יום אחד ,לאחר המלחמה ,מופיע בשער הבית גבר עטור זקן שחור ,ובעל פנים כהים –
האב שחזר מהשבי הרוסי ,האב ,שהבן מעולם לא הכירו ,ועתה הוא אינו שועה לבנו .כך
58ת א ט ר ו ן גיליון 40
