Page 56 - תאטרון 40
P. 56
השחקנים מבגדיהם ,ומכל כיסוי ,ציעוף ,עידון ו"משחק" של מנגנוני המבע שלהם ,ומאלץ
אותם להפיק מעצמם את מיטבם באמצעות פריסה מיזנסצנית בלתי שגרתית -בשל מבנה
הבמה -של היחסים הפרוקסמיים ביניהם .יתירה מזו :על מנת למנוע מן הקהל היפעלויות
רגשניות סוחפות ופשטניות (זוכרים את הסרט עם אליזבט טיילור וריצ'רד ברטון?) ולכפות
עליו להתעמת עם התובנות שהיצירה מבקשת לתווך לצופה ברוח דברי אולבי – "רוב
האנשים מנצלים יחסים כקביים ,במקום לתפוס אותם כחוויה מפרה; הם מנצלים את היחסים
כדי להתגבר על מחלוקות ,במקום להתחמש לקראת דו קרב .רוב האנשים מנצלים יחסים
לנסיגה במקום כאפשרות להתקפה" – קוז'איי נדרש לתערובת של אסטרטגיות אפיות
ופוסטדרמטיות:
הוא קוטע את המחזה העשוי היטב לתמונות ,המשוסעות תמיד שבריר שנייה לפני השיא
הריגשי; הוא מערב באורח שרירותי סגנונות משחקיים ותנועתיים ,מהיפר ריאליזם ועד
לאקספרסיוניזם; הוא מתחיל כל תמונה בטאבלו ,המצהיר על משמעותה ,כמו למשל ,בפתיחת
החלק השני של המחזה וההצגה ,כששני הגברים הניצים והשתויים ,ג'ורג' וניק ,ניצבים
קפואים כמו בקרב תרנגולים משני צידיה של שלולית הקיא שהותירה האני קודם לכן (דוגמה
מובהקת לכך שבמאי גרמני אינו מתחסד ,ואינו נמנע מפרובוקציה הנראית לו חיונית ,גם אם
אצלנו היא היתה מוגדרת כחוסר טעם ,)...ולאחר מכן ,בסצנה ארוכה ורווית מתח ,כשכל אחד
מבני שני הזוגות מאתגר ומגרה את בן ובת זוגו בגסטוס אילוסטרטיבי ,כמעט סטאטי ,של
פלירטוט עם הפרטנר/ית של האחר/ת.
אצלנו ,קרוב לוודאי ,היה הבמאי מפרק מיידית את המתח הזה בשרשרת של התנגשויות
"דרמטיות" ו"אפקטיביות"; כאן לא עושים הנחות לשחקנים ולצופים גם יחד – אתה נמתח על
מושבך ,אתה חווה את העוצמה האימתנית של הפיצוץ המתקרב ,אולם אינך נהנה מן
הפריוילגיה של הפורקן וההתפרקות ,עד לאותה דרגה טעונה וכמעט בלתי נסבלת שבה אתה
מפנים את ההכרה בכך שכדברי הפילוסוף הצרפתי אלן בדיו "האהבה היא חווית האמת
הגלומה בהבנה מה המשמעות של להיות שניים ולא אחד ...וצריך להזכיר שתהליך האהבה,
כתהליכי אמת רבים ,איננו תמיד תהליך שלום .יש רציחות והתאבדויות מאהבה .למען האמת,
האהבה אינה שלווה יותר מפוליטיקה מהפכנית".
חשים זאת בעליל בסצנות שבהן השחקנים זוחלים על הרצפה בהעדר ריהוט כמו חיות
פצועות המשחרות לנקמה ,או יושבים רופסים ,שעונים לקיר האחורי ,כבובות סמרטוטים ,אך
כל העת דרוכים לסבב המיתקפה הבא .כשג'ורג' ,בביצועו של נורמן האקר ,המבליט את
האלימות הנובעת מן המודעות של דמות אפרורית לבינוניותה המתסכלת ,מדגיש ,במערכה
(פשוטה כמשמעה ,מערכה צבאית ולא רק תאטרונית) האחרונה משלושת הסבבים במחזה –
המערכה המכונה "גירוש השדים" – את הכורח בחזרה הריטואלית על "המשחק" הסופני של
ההודעה על מות הילד הבדיוני שלו ושל מרתה ,הזוג העקר – שאשליית קיומו של הילד
מאפשרת לו להמשיך ולשאת בעול הנורא של תפלות חייהם – והצופה ,שכבר ראה את
המחזה בכמה וכמה ביצועים ,מצפה להתפרצותה של מרתה – "אתה לא יכול לעשות את,
ג'ורג'!!!" ,מסכלת השחקנית הוירטואוזית ביביאנה בגלו ,המגלמת את מרתה ,את הציפיה
הרוטינית ,כשם שכל ההצגה מסכלת את הציפיות השגורות של צופים "מיומנים" .היא מגיבה
באיפוק מנוכר ,כמעט נון-שאלנטי ,כמו "מפטירה" את הרפליקות כלאחר יד ,אולם אתה חש
כיצד היא אוגרת עוצמה לקראת ההתנפלות החייתית ,כלביאה פצועה ,על ג'ורג' ,התנפלות
שגם אותה משסע הבמאי בעיצומה.
54ת א ט ר ו ן גיליון 40