Page 66 - תאטרון 40
P. 66
עץ אחרון בירושלים ,מאת דני הורוביץ ,בתאטרון חיפה,
.2006צילום יח"ץ
הנדרשות בין העבר ההיסטורי להווה שלהם .בלי ניראות מספקת עשויה הנוראות של החורבן ,לא
להיקלט על-ידי הצופים כאזהרה מפני הישנותו .יחד עם זאת ,הבחירה לתת לאותם שחקנים להופיע
בזהות כפולה של דמות/מספר היא זו שגם "הצילה" את הטקסט מהיצמדות יתר לפרשנות
המדרשית .הבלטת פעולת הסיפר תיווכה את נקודת התצפית של הדמויות ואפשרה להורוביץ לייצר
פער ביקורתי בין קוצר הראות של הדמות ,בת הזמן ההוא ,לבין נקודת המבט המאוחרת של המספר
הרטרוספקטיבי ,שמודע בדיעבד לתוצאות הקטסטרופאליות של הפעולות בהן נקטה הדמות .בראיון
לציפי שוחט באוקטובר 2006הצביע הורוביץ במפורש על חרדתו שהחלום הציוני המפואר "ייכשל
בגלל נוירוזות לאומיות ,שנאת חינם ויהירות" .בכך מעיד הורוביץ כי הוא מקבל למעשה את
הפרשנות המדרשית לסיבות שהובילו לחורבן בעבר ,ואשר עשויות לגרום לחורבן נוסף בימינו
אלה; מטיל את האחריות על התנהגות העם; ומפחית את אחריותו של הממסד הפוליטי להשתלשלות
האירועים שהובילו לחורבן.
המקורות השונים של שתי היצירות הדרמטיות (חומר היסטורי -מזה ,וחומר מדרשי – מזה)
מכתיבים את ההבדלים המהותיים בין שתי ההצגות .גם אם מסתייגים ממהימנותו ומפרשנותו של
יוסף בן מתתיהו לאירועים ,הספר הוא מסמך היסטורי בזכות דפוס החשיבה העקרוני שלו.
ההתבססות של סובול על ספרו מטיל את האחריות לרצף האירועים הטרגי שהוביל לחורבן על
ההחלטות והתגובות השלטוניות לנסיבות ההיסטוריות .השקפת העולם של חז"ל היא תיאולוגית,
ומכאן נגזרה גם תפישתם את החורבן כתגובה אלוהית על חטאי העם .התפישה התיאולוגית היא א-
היסטורית בעצם מהותה ,והיא נוטה להתעלם מתנאים גיאו-פוליטיים אזוריים ומטעויות פוליטיות
הרות אסון של המנהיגות הלאומית .האחריות לאסון מבוזרת ומוטלת על ה"עם" .האגדות
התלמודיות תולות את הסיבות לחורבן בשיבוש ערכים קיצוני שחל ביחסים שבין אדם לחברו,
ומתארות את רצף האירועים ההיסטוריים באמצעות מערכת מושגים דתית של חטא וגמול.
נרטיב החורבן של המדרשים מאומץ כיום גם על-ידי ישראל ההגמונית וזוכה להעדפה על פני הנרטיב
ההיסטורי .הנרטיב הישראלי העביר אמנם את המושגים התיאולוגיים תהליך של חילון ,אך אימץ
למעשה את עמדתם העקרונית של חז"ל .גם בנרטיב ההגמוני הסיבות לחורבן אינן נגזרות מעולם
המושגים המדיני-פוליטי ,אלא מהעולם הבין-אישי (שנאת חינם ,יהירות ,ביזוי האחר ,הקפדה על קוצו
של יוד) .התאריך הדתי שמציין את חורבן הבית – תשעה באב – אומץ על-ידי ישראל הרשמית,
ודפוסי הזיכרון שנקבעו לציונו קרובים לאלו של ימי הזיכרון הממלכתיים החילוניים :יום הזיכרון
לחללי צה"ל ,ויום השואה (סגירת בתי שעשועים ומסעדות; שינויים בלוח השידורים ברדיו
ובטלוויזיה) .הנרטיב הישראלי מאמץ "סיפור לקח" מוסרי-תיאולוגי ,שמסווה את האשמים האמתיים
לאסון ההיסטורי ,ומסיט את האחריות לטרגדיה ממנהיגים היסטוריים ידועים ומהחלטותיהם
הפוליטיות ,אל "חטאים" אנושיים אמורפיים של "בני העם" .יתר על כן ,דווקא קורותיהם של
המנהיגים הקנאים ,שחוללו את החורבן במעשיהם ,נלמדים בבתי הספר כמופת של גבורה וקוממיות
לאומית -וכמודלים של מנהיגות ראויה לחיקוי .על רקע זה מובנת בחירתו של סובול להשתית את
מחזהו על חומרים היסטוריים כניסיון להפריך את הנרטיב הדומיננטי ,ולהפנות באמצעות האנלוגיה את
הזרקור אל החלטות פוליטיות הרות אסון המתקבלות גם כיום על-ידי השלטון.
64ת א ט ר ו ן גיליון 40
