Page 23 - תאטרון 39
P. 23
-לקראת סופו של המחזה וסופה של ההצגה ,נושאת אחת השחקניות את המונולוג של פקעות
החוטים ,העלים הקמולים ,הלחישה באוויר ,טיפות הטל וקני הקש השבורים תוך כדי ש"פקעות
החוטים" הופכות את הגשרים לאביזרי תפאורה ומחזירות את הבמה לקדמותה .הטקסט המלווה
את החזרה מן הדמיון והמסע אל המציאות וההווה מגיע לשיאו בדברי קני הקש השבורים:
"אנחנו מעשים ואתה לא פעלת" .קשה לחשוב על היפוך גדול יותר לאתוס של "דמות פועלת"
בתאטרון או על תמצות חד יותר של שאלת הזהות של האדם המודרני ,בייחוד זה המבקש
"לממש את עצמו" אך נתקל בחיים עצמם .יחד עם זאת ,עצם המעשה התיאטרוני חותר תחת
הקביעה הזו.
מונולוג פקעות החוטים )תרגום דורי פרנס(
חיכינו במנוחה. פקעות החוטים )שרות(:
מעולם לא הוז ַמנו. אנחנו מחשבות,
רעל על גרונך! שאתה לא חשבת;
רגליים ללכת
טיפות טל )זולגות מן העצים(:
אנחנו הדמעות, לתת לנו סירבת!
ולא נשפכנו. נועדנו לצלצל
כידון קרח יודעות ּ ַב ְשחקים זמירות.
להמיס אנחנו. כעת סתם נתגלגל,
כעת כבר נפצע פקעות חוט אפורות.
לבך ,זב מוגלה. עלים קמולים )עפים ברוח(:
ַלּ ֶפצע אין מוצא. אנחנו כל סיסמאות-הסתרים
כוחנו התּכלה. שאתה לא השמעת.
ּבעצלות חזירים
קני קש שבורים: אותנו הרגת.
אנחנו מעשים, תולעת רעילה
כרסמה -ודעכנו.
ואתה לא פעלת. ְלנזר והילה
ממחנק היסוסים
קומתנו השּפ ְלת. סביב הפרי לא הפכנו.
ביום הדין לחישה באוויר :אנחנו השירים,
נצעק בקול עז: שאתה לא שרת.
לילות ובקרים
אשמתך! את קולנו קברת.
היזהר לך אז! בלבך הוט ַמנּו,
22ת א ט ר ו ן גליון 39
