Page 18 - תאטרון 39
P. 18
קלסיקה לא-ממוחזרת
-זה מזכיר את התבנית של כלאדם ) (Everymanמחזה שבו יום אחד המוות נוקש על דלתו
של כלאדם והוא נדרש לעשות את חשבון חייו .פר גינט הממחזר הוא לא המוות והמחזה לא
עוסק בפן המוסרי או המוסרי-דתי .אצל איבסן הטענה היא ישירה מאד ומדהים לראות עד כמה
זה חד :לא היית אתה עצמך מעולם .אני לא שמעתי שמענישים בנאדם בגלל זה ,ומן הבחינה הזו
זהו מחזה חד פעמי.
-זה מאד נכון לגבי איבסן בכלל ,ומגיע בווריאציות שונות לכל אורך המחזאות שלו.
בברווז הפרא הוא מעמיד זה מול זה את ה"תביעה האידיאלית" )וההרסנית( של גרגרס
וורלה ואת "שקר החיים" )ההרסני לא פחות( של יאלמר אקדל; גם נורה ,הדה ,אלידה
ועוד דמויות רבות נאבקות בדיוק עם הסוגיה הזו ,להיות "אתה עצמך" אל מול הפשרה
עם החיים; במחזות הללו איבסן כובל את דמויותיו בתוך סדים חברתיים ומשפחתיים
בורגניים ואילו בפר גינט המוקדם יותר דומה שהמיתוס הסקנדינבי ומבנה המסע
מאפשרים לו למעשה לשאול את השאלה הזו באופן מזוקק .את הפכת את הכוח הזה שאל
מולו פועל פר לדמותו של הממחזר ,הצלם ,זה שרואה לתוך הנפש.
רעיון המחזור רלוונטי מאד היום כדימוי המקיף אותנו .פר ,כדרכו ,נאבק בממחזר .הוא נלחם
להוכיח לו שהוא "הוא" ושתמיד היה הוא עצמו; מהמפגש הראשון עמו הוא נחוש בדעתו
להראות לו את זה אבל כל פעם הוא נכשל מחדש .הממחזר הוא גם צלם כיון שהמצלמה היא
בעלת יכולת לעבד את הדימוי של האדם ,למחזר אותו ,ולהפוך אותו לדימוי אחר או לדמות
אחרת .הרשת המוקרנת שעוטפת את דמותו של הממחזר לקוחה מתחום הצילום ,זוהי הרשת על
עדשת המצלמה אשר עוזרת למקד את התמונה .מן הרגע שפר נתקל בממחזר ,על אם הדרך,
אנחנו לא רואים אותו חוזר הביתה אלא פוגש ברגעים שונים של חייו .רק אחרי שהוא מגיע
לבית המשוגעים ,לקראת הסוף ,שם הוא כבר מאבד את עצמו לחלוטין ,לא אכפת לו יותר
להיות או להוכיח שהוא "הוא עצמו" .אז ,הוא כבר מוכן להיות בכל תפקיד ,ורק בנקודה הזו
הקהל שב ופוגש את פר הזקן שעושה עוד כמה צעדים לקראת שובו לביתו .זוהי הנקודה שבה
הוא מוצא בצל .הוא מקלף את שכבות הבצל בהקבלה לתפקידים בחייו ,משיל את הכל; זהו
דימוי תיאטרוני במונולוג שכמותו אין בשום מחזה .כשהוא גומר לקלף את הבצל ולמנות את
התפקידים השונים ששחק בחייו ,שוב הממחזר שואל אותו אם מצא עדים שיעידו עליו שהוא
היה לאורך חייו "הוא עצמו" .כשפר מבין שאין לו מה להראות הוא אומר ,בסוף המחזה ,שהוא
מוותר על מתן תשובה לשאלה איך להיות עצמו .הממחזר מעמת אותו עם העובדה שהוא אפילו
לא חוטא גדול ,שגם לחטוא צריך לדעת ,ומציב בפניו את מהותה של הטרגדיה המודרנית:
הבינוניות או הפשרה" :חוטא בקנה מידה אוניברסלי /בדור הזה כבר לא תמצא לי /חטא זה לא
סתם להשתכשך ברפש / .דרושים עומק ,רצינות ותעצומות נפש / .אבל אתה כחוטא היית
רשלני ,אחי".
-האם ניתן לומר שזוהי ההכרה הטראגית בבסיס ההצגה? האם חוסר יכולתו של פר "להוכיח"
באופן "מדיד" את "היותו הוא עצמו" הם אלו שמובילים אותו באופן סופי חזרה אל ביתו?
ברגעים האחרונים של ההצגה ,הממחזר מכין את המצלמה הגדולה ועולה על הסולם ואז פר
רואה בעיני רוחו כוכב שביט נופל ,כאילו שהוא זה שנופל ,נכנע למחיר של החיים ומתחיל
ללכת בדיוק באותו מסלול שבו החל ללכת לאחר הטביעה בתחילת ההצגה ולכיוון הגשר .אז
גליון 39ת א ט ר ו ן 17 
