Page 17 - תאטרון 39
P. 17

‫"הממחזר שעלה על הסולם חותם את ההצגה במילים "בצומת‬
‫האחרון ניפגש‪ ,‬פר"‪ .‬בדיוק כמו הסופים של צ'כוב‪ ,‬ובמובן הזה‬
‫איבסן הוא כל כך מודרניסט וזוהי גם הסיבה שהתחלנו מהסוף‪ ,‬עם‬

                            ‫השחקן המבוגר‪ ,‬שכל פעם פוגש את עצמו‪".‬‬

‫והניסיון לקבוע האם "הייתי עצמי" או לא‪ .‬למרות הרצון והאפשרות למדוד ולכמת את הכל‬
‫כיום‪ ,‬דווקא את השאלה העמוקה והמהותית הזו אין לנו דרך למדוד‪ ,‬וזוהי הסוגיה המעיקה‬

                                                                      ‫והעמוקה בבסיס המחזה‪.‬‬

‫דבר נוסף שמאד בולט במחזה הוא הרעיון של כישלון השפה‪ .‬במילים בנאדם יכול לומר הכל –‬
‫"אני רוצה להיות קיסר"‪" ,‬אני רוצה להיות מלך"‪ ,‬אבל החיים מכשילים את השפה ולא ניתן‬
‫להפוך את המילים לממשות‪ .‬כך למשל‪ ,‬דמותו של הוהו בבית המשוגעים שזועקת "אני אשם"‬
‫על כך שניסה להציל את שפת הקולות חסרי המשמעות טרום תרבות המערב‪ ,‬והוא נכשל‬
‫בניסיון הזה‪" :‬הוהו‪ :‬השפה העתיקה ‪ /‬של היער השתתקה‪ / .‬את מקום היללה ‪ /‬תפס כוחה של‬
‫המילה‪ / .‬אני פעלתי לחדש את ‪ /‬שפת היער המקודשת‪ / ,‬מאמצי היו לשווא‪ / .‬מבין את יגוני‬
‫עכשיו?" השפה מכשילה אותנו‪ .‬זהו הרגע שהתאטרון מפנה אותנו אל הנואשות בניסיון לגלות‬
‫את הקשר שבין השפה לחיים‪ .‬זה קורה באופן תמציתי אצל בקט אבל גם איבסן עוסק בזה‬

                                                                                        ‫לפניו‪.‬‬

‫‪ -‬כמו ביצירות רבות שלך גם כאן את עוסקת באופן מורכב במושג הזמן התיאטרוני‪,‬‬
                                               ‫משתמשת באנכרוניזמים ושינויי תבניות זמן‪.‬‬

‫יכולנו להציג את הסיפור מההתחלה עד הסוף כפי שהוא כתוב‪ ,‬אבל מה שעניין אותי‪ ,‬ואולי‬
‫בהשפעת העבודה על הטייפ האחרון של קראפ ועל המלך הולך למות‪ ,‬היה להעמיד במרכז‬
‫הבמה את דמות האדם שחייה ברובם עברו אולם העתיד עדיין לפניה בעיני עצמה‪ ,‬והוא‪ ,‬פר‪,‬‬
‫ממשיך לרצות ולחלום‪ .‬התחלנו מסוף המחזה של איבסן כשפר זקן‪ ,‬שבע נדודים‪ ,‬וכמו חלק‬
‫מהישראלים מחליט לחזור למולדת‪ ,‬אבל בדרך האנייה שלו טובעת‪ .‬פר מצליח לשרוד כי הוא‬
‫מטביע את הטבח ואז רק הוא נשאר‪ ,‬מתגלגל לחוף‪ ,‬והדבר הראשון שהוא שומע זה כומר‬
‫שמספיד לוייה של מישהו מהכפר‪ ,‬כך שפר נוכח בסופה של הלוויה‪ .‬זוהי דוגמה לאופן שאין‬
‫התחלה או סוף ברור לאף אחת מן הסצנות‪ .‬הקהל פוגש את הסצנות כשהן בסופן‪ ,‬כמו ההצגה‬

                                                                      ‫כולה‪ ,‬שמתחילה מהסוף‪.‬‬

‫מתוך כך התפתח העיבוד כולו‪ ,‬והרעיון המרכזי הוא שפר גינט‪ ,‬בן‪-‬האדם הזה‪ ,‬נתקל שוב ושוב‬
‫בדמותו של הממחזר‪ :‬הפכנו את דמותו של מתיך הכפתורים המגיע במקור לקראת סוף המחזה‪,‬‬
‫לדמותו של ה"ממחזר"‪ ,‬שבו משתלבות גם דמויותיהן של הזר והצלם המשוטט‪ .‬הממחזר‪ ,‬דמות‬
‫תיאטרונית אניגמטית‪ ,‬נשלח לסיים עבור פר גינט את המסע שלו מכיוון שפר כבר לא יעשה‬

                     ‫שום דבר אחרת ממה שעשה עד כה‪ ,‬והגיע זמנה של נשמתו ללכת למחזור‪.‬‬

                            ‫‪ 16‬ת א ט ר ו ן ‪ ‬גליון ‪39‬‬
   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22