Page 107 - gag 42

‫לכך שטרוף טורף‪ ,‬ספק בגדי אסירים)‪ ,‬אלא גם מעמקי הנפש‪ ,‬שבהם המים " ּגֹו ֲע ִשים‬
‫ְּבד ּו ִמ ָּיה ‪ְּ /‬תהֹו ִמית"‪ ,‬משמע‪ :‬מעוצבים כאוקסימורון של זרימה רועשת ושקטה בה‬

‫בעת‪ ,‬כנפש היוצר‪ .‬ולתוך הבחנה מסוכסכת זו פולשת לשירה של ברכה האלוזיה‬

‫השנייה‪ ,‬שמחדירה בשיר שבו ההתפעמות מעצם יכולת הראייה והספיגה זוכה להארה‬

‫של ָקת ְד ָר ָלה‪ ,‬רֹוז ָטה ַס ְס ּגֹו ִנית‪,)".‬‬ ‫ַח ּלֹון‬ ‫‪ְּ /‬כמֹו‬ ‫ֲע ֻג ָּלה‬ ‫ַע ִין‬ ‫ּ"פָֹּוב ַקר ּוַח ְךת‬ ‫(" ּ ֹבקר טֹוב‪ֲ ,‬א ִני‬ ‫דתית‬
‫ָּבר ּו ְך ַה ּיֹום ֲאשר ְי ָל ַד ְת ִני ִא ִּמי"‪.‬‬ ‫ּבֹו ‪/‬‬ ‫ֻי ַּל ְד ִּתי‬ ‫ֲאשר‬ ‫ַה ּיֹום‬ ‫של סרקזם ציני‪:‬‬ ‫מימד‬

‫להלכה – מבע מכיל‪-‬כל‪ ,‬אפותאוטי‪ ,‬של אושר בלתי נדלה המתחזק מכוח החזרה על‬
‫האנפורה "ברוך היום"‪ ,‬ועל הפועל ילד בהטיות שונות‪ .‬למעשה זהו הפוזיטיב של‬
‫הנגאטיב המקראי‪ָ " :‬אר ּור ַה ּיֹום‪ֲ ,‬אשר ֻי ַּל ְד ִּתי ּבֹו‪ :‬יֹום ֲאשר‪ְ -‬י ָל ַד ְת ִני ִא ִּמי‪ַ ,‬אל‪ְ -‬י ִהי ָבר ּו ְך"‬
‫(ירמיהו‪ ,‬כ'‪ ,‬יד')‪ .‬ההיגד החיובי בשירה של רוזנפלד מהדהד על דרך השלילה את‬
‫נימת התיעוב של הנביא כלפי חיי העינויים הלעג והמשיסה בהם הוא שבוי‪ ,‬קרי כלפי‬
‫עצמו‪ ,‬ובדיעבד‪ ,‬נדונה הדוברת בשירה של ברכה רוזנפלד לחיות חיים כפולים‬

‫ומסוכסכים‪ ,‬חיים שתמימותו של טשרניחובסקי מהם והלאה‪.‬‬

‫ואותו פיכחון ריאליסטי אכזרי‪ ,‬שמאזן בשיריה של ברכה רוזנפלד את האופטימיות‬
‫הנאיבית‪ ,‬אינו חס גם על חווית הזוגיות‪ ,‬ההתערות באחר‪ ,‬ההתכה המקראית של‬
‫הגבר והאישה לבשר אחד – בדידות היחיד אינה מתפוגגת "אפילו באהבה" בעמ' ‪45‬‬

‫ואולי להפך‪:‬‬

‫אפילו באהבה‬

‫ֲַאא ִָּנתיה ֲא ְּתרֹ ַוג ּקלןהאאתת ַעּ ָפְצַנ ִימי ְּב ָימדעיי ָךני ָך‬
‫ֹלא ִנ ְהיה ְלא ָחד‬

‫מ ָעלי ָך‬ ‫ה ְארתּגלעיֹו ְָךר ָך‬ ‫ַא ָּתה ַּת ִּשיל‬
‫ֲא ִני א ְל ַּבש‬

‫ֹלא ִנ ְהיה ְלא ָחד‬

‫ַה ְּס ָתו ַה ָּנמֹוג ִי ְת ַּכ ְ ּוצ ּו‬ ‫ְּּפברֹתֹוו ְתך‬
‫ְק ִל ּפֹותיהם ַה ִּמ ְת ַק ְּמטֹות‬

‫ְו ִי ְנ ְשר ּו ֲהל ּו ִמים‬
‫ִמ ְּק ָרב‬

‫ַעל ֹאפל ֲחלֹומֹותינ ּו ַה ִּמ ְת ּ ַפ ְק ִחים‬

‫ִּכי ֹלא ִנ ְהיה ְלא ָחד‬

‫ֲא ִפ ּל ּו‬
‫ָּב ַא ֲה ָבה‬

‫גיליון ‪ַּ 42‬גג ‪105 ‬‬