Page 106 - gag 42

‫ּ ֹבקר טֹוב‪ֲ ,‬א ִני ּפֹו ַק ַחת ַע ִין ֲע ֻג ָּלה‬
‫ְּכמֹו ַח ּלֹון של ָקת ְד ָר ָלה‪ ,‬רֹוז ָטה ַס ְס ּגֹו ִנית‪.‬‬

‫ְצ ָב ִעים‪,‬‬ ‫ַמ ְח ִליף‬ ‫ט ֹוב‪,‬‬ ‫ּ ֹבאיק ְךר‬
‫ש ָהעֹו ָלם‬
‫ַמ ְח ָלצֹות ַר ְב ּגֹו ִנ ּיֹות ַל ּ ָשדֹות ְול ָה ִרים‬

‫ֻּכ ּתֹונֹות ּ ַפ ִּסים ָל ְרחֹובֹות ְו ַל ַּג ִּנים‬

‫ַו ֲא ָנ ִשים ִּב ְכס ּות של אֹור‪.‬‬

‫ּ ֹבקר טֹוב‪ֲ ,‬א ִני ּפֹו ַק ַחת את ָה ַע ִין ַה ְּש ִנ ָּיה‪,‬‬
‫ֲע ָד ָשה ְּג ִבי ִשית ּו ְטהֹו ָרה‪ֲ ,‬אשר יֹורדת ְּפ ִני ָמה‬

‫ְּכמֹו ְ ּד ִלי אל ֹעמק ַה ְּבאר‬

‫ִל ְב ּ ֹדק ִאם ָּכ ְבד ּו ַה ַּמ ִים‬
‫ּגֹו ֲע ִשים ְּבד ּו ִמ ָּיה‬
‫ְּתהֹו ִמית‬

‫ֻי ַּל ְד ִּתי ּבֹו‬ ‫ֲאשר‬ ‫ַה ּיֹום‬ ‫ָָּּבברר ּּוו ְְךך‬
‫ְי ָל ַד ְת ִני ִא ִּמי‬ ‫ֲאשר‬ ‫ַה ּיֹום‬

‫ְּבר ּוכֹות עי ַני ַה ְּש ַּת ִים‪,‬‬
‫ַה ְּמ ַד ְ ּוחֹות ִלי ַעל אֹורֹות ּו ַמ ְח ַש ִּכים‪,‬‬

‫ּבֹו ְראֹות ִלי‬

‫ִשיר‪.‬‬

‫אין צורך להיות חוקר ספרות כדי להיווכח שברכה רוזנפלד מעירה כאן שני ענקים‬

‫קאנוניים מרבצם – טשרניחובסקי וירמיהו הנביא – ומאתגרת אותם‪ .‬הדובר בשירו‬
‫הארוך של שאול טשרניחובסקי יום זה יום יולד בו שיר ("יֹום זה – יֹום ֻי ַּלד ּבֹו ִשיר ‪/‬‬
‫ֱה ִקיצֹו ִתי – ַעל ַה ִּקיר ‪ /‬שמש ְצ ִעי ָרה ַח ָּמה ‪ָ /‬ע ְס ָקה ִּב ְכ ִתי ָבה ַּת ָּמה‪ )1936( ",‬תמה מנין‬
‫ינחל את שירו – מנופי הארץ האהובה‪ ,‬או ממורשת התודעה‪ ,‬התודעה הלאומית‪,‬‬
‫כשצבת בצבת עשויה ‪ -‬והמסקנה העולה מן השיר הינה שהוא ייבנה ממקורות השפעה‬
‫חיצוניים (או למעשה כבר נבנה‪ ,‬כי גם שירו של טשרניחובסקי וגם שירה של ברכה‬
‫רוזנפלד הם לא רק ארס‪-‬פואטיים‪ ,‬אלא גם מטא‪-‬שיריים‪ :‬הם מדברים על בריאת שיר‬
‫בשיר עצמו שכבר נברא‪ ,‬מעין בור המתמלא מכוליותו)‪ .‬נימתו‪ ,‬לפחות עד שני הבתים‬
‫האחרונים‪ ,‬קלילה‪ ,‬משועשעת‪ ,‬פזמונית‪ .‬אצל ברכה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬חווית הקיום‬

‫מתוחכמת ופרדוכסלית יותר‪ :‬לא רק ההתפעלות מן הנוף מניעה אותו (וגם אז היא דו‬
‫משמעותית‪ :‬השדות וההרים לובשים חולצות רבגוניות‪ ,‬אולם הרחובות והגנים – הנוף‬
‫האורבני – לבושים ב"כתנות פסים"‪ ,‬ספק בגדו של יוסף ששימש "ראיה" בידי אחיו‬

‫גיליון ‪ַּ 42‬גג ‪104 ‬‬