Page 108 - gag 42

‫האהבה בשיר זה‪ ,‬שהוא ללא ספק הומאז' סמוי לשיר הידוע של יהודה עמיחי שנינו‬
‫ביחד וכל אחד לחוד‪ ,‬אינה מתגלה ומובעת כאן בלשון של איחוד והתמזגות רומנטיים‬
‫בחינת רומאו ויוליה‪ ,‬אלא להפך‪ :‬עוצמת האהבה נגלית דווקא בניסיון הכושל‬
‫לסימביוזה בין האוהבים‪ ,‬לפיו גם אם תאמץ לעצמך את זהות האהוב‪ ,‬הוא לא יחדל‬
‫להיות האחר‪ ,‬והזרות בין השניים לא תיעלם‪ ,‬גם אם כל אחד מבני הזוג יהפוך‬
‫למטונימיה של הזולת‪ .‬וגם אותה אבן שואבת לשירי אהבים שכביכול איננה מתכלה –‬

‫הטבע ‪ -‬גם היא תזדקן‪ ,‬תתבלה‪ ,‬ותחדל מלשרת את השירה‪.‬‬

‫ואם פתחתי רשימה זו בשיר עבודת טלאים‪ ,‬המוקדש לשפה הרב‪-‬קולית‪ ,‬הרב‪-‬חושית‬

‫והזיקיתית‪ ,‬שממנה מטליאה ברכה רוזנפלד את מעשה המרכבה של שיריה‪ ,‬אסיים‬

‫בשיר הוירטואוזי המילים‪ ,‬האושר‪ ,‬שבו לא רק עולם שיריה של ברכה רוזנפלד נברא‬

‫– כמו היקום באמונה היהודית – במילה‪ ,‬אלא היא עצמה‪ .‬היא כמו נמלטת אל הגאולה‬

‫שבמילים ונמלטת מהן‪ ,‬כמו היו המילים משאו הכבד מנשוא של הנביא‪ ,‬שנלאה‬
‫מלכלכלן‪ ,‬ולא יוכל הכל‪ּ " :‬ו ְכ ָבר אינ ְך‪ ,‬א ָּלא ִה ָּמ ְל ֻט ּיֹות‪ּ .‬דר ְך‪ּ /.../...‬דר ְך ַה ִּמ ִּלים ְמ ֻק ּ ָפלֹות‬
‫‪ִ //...//.‬מ ִּלים‪ָ -‬מ ִשי ַח‪ִ ,‬מ ִּלים‪-‬‬ ‫ְיְּב ַשד ּוף ָע ּוה ִ‪,‬ב ְמִ ִמּג ִּ ָּלליהם‪ַ ְ -‬מא ֻג ֲהְלָבָּגהל‪ֹ.‬ו‪/‬ת ַ‪ּ.‬ד ְר‪ָּ /‬כ ִןנ ְפ ָ ַאר ְּתסֹו ִנת ְמ ְּלכ ַטמ ּ ָפת‪,‬ה‪,‬נֹוִמפ ְתל ַּגתְל ְְּגו ָלֹשו ָבתה‪ְּ ,‬כ ּאדברן ְ‪.‬ך‬
‫‪ְ /‬ש ָע ִרים ִנ ְפ ָּת ִחים‪ִ ,‬נ ְכ ָּת ִבים‬

‫ְו ִנ ְק ָר ִאים‪ְ // .‬ו ִנ ְש ָּכ ִחים‪ְ //.‬ו ִנ ְמ ָח ִקים‪".‬‬

‫ובין לבין מציפה ברכה רוזנפלד את הקורא בשטף של מלים על מלים המסוגלות‬
‫לעשות כל דבר‪ ,‬ולהיות כל דבר‪ ,‬ובהן מתגלמות כל האסטרטגיות הפואטיות להן‬
‫נדרשת המשוררת בספרה זה‪ :‬המטאמורפוזות‪ ,‬הטרנספורמציות‪ ,‬הפרדוכסים‪,‬‬
‫המטונימיות‪ ,‬הארס‪-‬והמטא‪-‬פואטיקה‪ ,‬הגילוי והכיסוי‪ ,‬הריאליזם והרומנטיקה‪ ,‬היפוכי‬
‫הקאנון והיפוכי המשמעות‪ ,‬הפמיניזם והאנטי‪-‬פמיניזם וכך הלאה‪ .‬העולם כולו מיתרגם‬
‫למלל‪ ,‬וברכה רוזנפלד מככבת בו כלהטוטנית של הלשון העברית‪ :‬כמו במחזות‬
‫האבסורד של אז'ן יונסקו – השיעור‪ ,‬הכסאות ואחרים – בהן השפה נחשפת‬
‫לפרוליפרציה‪ ,‬לשגשוג‪ ,‬להתרבות נוסח שוליית הקוסם‪ ,‬כך שהמילים מדבירות את‬
‫הדובר אותן‪ ,‬והמסמן המילולי לא מרפרר למסומן‪ ,‬אלא מאיין אותו‪ ,‬מנכס אותו‪ ,‬כך‬
‫גם כאן‪ :‬תיאור הפונקציות והתכונות הכל‪-‬יכולות‪ ,‬האומניפוטנטיות‪ ,‬הופך את מילותיה‬
‫של המשוררת ‪ -‬משמע את המשוררת גופה ‪ -‬לילק‪ ,‬לארבה בולע כל‪ ,‬למין גרנגטואה‬
‫המפטם עצמו בכל היש בעולם‪ ,‬ולבסוף בולע את העולם עצמו כדי להשביע את‬
‫רעבונו‪ ,‬עד שהוא נותר גלמוד‪ ,‬כי העולם הפך להבל פה‪ ,‬למילים‪ ,‬והוא נותר ללא‬
‫משען‪ ,‬ללא אושר‪ .‬ברכה רוזנפלד ממצה בשיר עוצמתי וסוחף זה את הטרגדיה של‬
‫המשורר‪ ,‬שמילותיו מנתקות אותו מן המציאות כפשוטה‪ .‬ולא בכדי מכתירה ברכה‬
‫רוזנפלד את השיר בכותרת האירונית המילים‪ ,‬האושר‪ ,‬כי בניגוד למה שהקורא המצוי‬
‫עשוי לחשוב‪ ,‬אושרו של המשורר אינו טמון ברגישותו הפיוטית וביכולת המבע‬

‫האנינה שלו‪ ,‬אלא דווקא‪ְ " :‬ו ָה ֹאשר ַמ ְמ ִּתין ָּבאינמלים – ‪ָּ /‬ב ִא ִּיים ַה ְּמ ֻכ ָּנ ִפים‪".‬‬

‫למרבה מזלנו‪ ,‬הקוראים‪ ,‬אושרנו שלנו נעוץ דווקא במה שהמשוררת כל כך כמהה‬
‫להימלט ממנו – בשיריה הנפלאים‪.‬‬

‫גיליון ‪ַּ 42‬גג ‪106 ‬‬