Page 127 - תיאטרון 46
P. 127
במהלך ההצגה ,ולצידה דוריאן השרוע מת כשהזדקנותו הכעורה גלויה .מכאן
ואילך המחזה צועד צעד אחר צעד לאחור ,ועוקב אחרי שעטנז הסיבות
והתוצאות האחראיות להתגלגלותן של ההתרחשויות .העמדת הרומן על ראשו
מבחינת הרצף הליניארי מל ּווה בהצגה בכותרות ,הנותנות ל"פרקי" הרומן את
שמותיהם.
***
בתוכנייה של ההצגה מסביר לזרוב ,שהוא בחר ללכת לאחור ,מה ִזקנה אל
הנעורים ,מתוך רצון להשיב לדוריאן ול ּו במעט את התמימות שאבדה" .יתכן",
הוא כותב לנו" ,ש ְתגלו את אשר איבדתם ומה שלא ישוב עוד לעולם :אהבות
תמימות ,עקרונות ופנים חלקות" .אמירה זאת מעלה על הדעת את המושג
"נוסטלגיה" ,שנולד מתוך "נוסטוס" )חזרה הביתה ביוונית( .ירידתו החוזרת של
דוריאן למרתף במהלך הרומן והחיפוש אחרי התמונה הם אולי הנסיון למצוא,
כדברי לזרוב ,את המצפון אשר אבד לו .מבחינה זו השבת היופי לתמונה בסוף
הרומן הינה סוג של היטהרות :התם ה ִמ ְתנבל שב להיות תם באמצעות האמנות,
בבחינת גאולה דרך הביבים ,בדומה לסימבוליזם הצרפתי ,המיוצג על-ידי
בודליר ,שאותו ויילד העריץ.
מצד שני ,האמנם באמת יכולה הצלילה אל העבר לספק נחמה למי שטובל
ב ֶרשע? הפילוסופים הקיומיים רואים בעבר פרק זמן שדרכו אנו שבים ומפרשים
את חיינו מתוך הערך המתחדש שאנו מעניקים להם בהווה .כך ,למשל ,רואה
קאמי את סיזיפוס כמאושר )המאשר את חייו( משום שהוא נושא את משא
העבר ,ההופך להווה נצחי ,כאילו הוא עצמו בחר בו .על דוריאן גריי קשה לומר
שהוא יכול לאשר את חייו ,שכן חייו לא היו חייו :הם הושאלו מפרדוקסים
דקדנטיים ,שאותם הגה לורד הנרי ו ּוטֹון ,ש ׂשם לעצמו מטרה להפוך את הנער
למכשיר בידי רעיונות ,שהוא עצמו רק הרהר בהם ,אך לא הוציאם לפועל .אולי
דווקא משום כך מעניינת תביעתו של הבמאי מאתנו להשקיע את מירב המאמץ
לא בהשתלשלות העלילה ,אלא בנסיון להבין מה בעברו של אדם גורם לו
להגיע לכדי רצח אלים של חייו הוא )רצח-התאבדות המסומל על-ידי דקירת
התמונה( ,וזאת דווקא משום שאנו פטורים לרגע מהמתח הכרוך באי ידיעת
הסוף ,אותו הבמאי 'מגלה' לנו כבר בהתחלה.
גיליון 46ת י א ט ר ו ן 125 
