Page 131 - תיאטרון 46

‫‪ ‬‬

‫שלא כמו ברומן אבות ובנים‪ ,‬ההצגה של לזרוב‬
‫מסתיימת בתנועה חוזרת על עצמה של הדמויות‪,‬‬
‫לבושות שחורים‪ ,‬במעין טקס הלוויה הנושא קינה לא‬
‫רק על בזארוב אלא על רוסיה‪ ,‬ואולי על עולמנו כולו‪.‬‬

‫אך ככל סופר הכותב יצירת אמנות על‪-‬זמנית‪ ,‬לא סיפק תשובה ברורה לשאלה‬
‫זו‪ .‬לזרוב‪ ,‬המחפש ערוץ ל"עולם בחזקת נעלם"‪ ,‬מפקיע את עצמו – כדרך‬
‫שבונה אותו טורגנייב – מהעולם הניהיליסטי‪-‬הפוזיטיביסטי של בזארוב‪ ,‬ובוחן‬
‫את הניהיליזם כאי ּון האידאות‪ .‬אמנם‪ ,‬הוא מציג מול עינינו את בזארוב המרפא‬
‫את האריסטוקרט פאבל – המתואר באופן פרודי על‪-‬ידי טורגנייב – לאחר הדו‪-‬‬
‫קרב ביניהם‪ ,‬וכן את מותו של בזארוב מהידבקות בטיפוס מאיכר שבו טיפל‪ .‬אף‬
‫על‪-‬פי כן‪ ,‬נראה כי הבמאי אינו מציע רק שאלה על ה"עולם בחזקת נעלם"‪,‬‬
‫אלא גם זורע את תשובותיו‪ :‬בעוד אשר ברומן‪ ,‬האהבה שאין הוא יכול לה‬
‫והמוות ממחלה הם שהכריעו את בזארוב‪ ,‬ולא המרד באמונות ההורים הוא‬
‫המרֹוקן אותו – נראה כאילו אצל לזרוב הניהיליזם השולל כל ערך הוא שהכריע‬

‫אותו‪.‬‬

‫שלא כבהצגתו תמונתו של דוריאן גריי‪ ,‬שבה התנועה המהירה על הבמה –‬
‫שנראה כאילו הטקסט רק נלווה אליה – היא השלטת‪ ,‬בהצגה אבות ובנים‬
‫הזרימה איטית‪ .‬הדמויות ההולכות ושבות על הבמה יוצרות תחושה של נדידה‬
‫לשום מקום‪ ,‬משהו נוסח קוהלת‪" :‬סֹו ֵבב ֹס ֵבב הֹו ֵל ְך ָהר ּו ַח ְו ַעל‪ְ -‬ס ִבי ֹב ָתיו ָׁשב‬
‫ָהר ּו ַח"‪ .‬יותר מכל מזכיר העיצוב הקודר של הבמה‪ ,‬שבו הדמויות משמשות‬
‫כעיקר התפאורה‪ ,‬את הצגותיו האפלות של בקט‪ ,‬שידועה אימרתו "היש היחידי‬

‫הוא האין"‪ ,‬ושעל כן אנו מתקשים לחלץ את ה"יש" מתוך מחזותיו‪.‬‬

‫קשה שלא להתייחס לסמל הצפרדע‪ ,‬המפורש אצל לזרוב באופן שונה‬
‫מהפרשנות שמעניק לו טורגנייב‪ .‬לזרוב בחר לראות בניתוח הצפרדע סמל‬
‫לחוסר הקשר של בזארוב לעולם הטבע‪ ,‬כמו גם לעולם האנושי‪ .‬לדימוי הצפרדע‬
‫בהצגה צבעים דהים‪ ,‬רגליה האחוריות מקופלות‪ ,‬לכאורה כהכנה לקפיצה‪ .‬יותר‬
‫מזה‪ :‬יש קטע בהצגה שבו כל הדמויות הגבריות עומדות בתנוחת זינוק צפרדעית‬

‫גיליון ‪ 46‬ת י א ט ר ו ן ‪129 ‬‬