Page 133 - תיאטרון 46
P. 133
תמונת הבמה בהצגה אבות ובנים :הפסלים בחצר ביתה של אנה סרגייבנה ,האישה
צילום :אייל לנדסמן שבה התאהב בזארוב .
סגנון הבימוי הסימבוליסטי ,המפרק את הסיפור והופך אותו למעין טקס ,שבו כל
דיבור הוא מעין רצ'יטטיב ִדקלומי באופרה ,יוצר אכן סוג של מעבדה שבה
מופיעות גם הדמויות האחרות הלוקחות חלק ברומן לא כפי שהן מתוארות בו.
כך דור האבות ,שטורגנייב אינו נרתע מלהראות את כאבו הנובע מהתרחקותם
של הצעירים ממנו ,מיוצג בהצגה באופן פחות אנושי מאשר ברומן .אביו ואימו
של בזארוב מופיעים ברומן כרכי-לב ,ואילו בעיבודו של לזרוב הם מוצגים
באופן בלתי מפוענח :האם סוטרת על לחיו של בזארוב ,האב יורה לעברו,
מחשש שמא הוא גנב ,ובעיקר :בעוד הרומן מסתיים בתיאור ביקורם של ההורים
– שאיבדו את בנם שהיה כל עולמם – בבית הקברות ,ובניסיון של טורגנייב
לנסוך פיוס על העולם בתיאור מחזוריותו של הטבע ,ההצגה מסתיימת בתנועה
חוזרת על עצמה של כל הדמויות ,לבושות שחורים ,במעין טקס הלוויה הנושא
קינה לא רק על בזארוב אלא על רוסיה עצמה ,ואולי על עולמנו כולו.
לעומת הבמה ה" ֶּב ֶקטית" ,דווקא הדו-ממדיות בעיבוד הבימתי ,כלומר ,ייצוג הדמויות
גם כחלק מהטבע בסרט צבעוני ושחור-לבן המוקרן מעל הבמה – בעוד הן שוכבות
עליה זו לצד זו ואומרות את הדברים הנאמרים בד בבד בסרט המוקרן – יוצרת
גיליון 46ת י א ט ר ו ן 131 
