Page 110 - 01 Bereshit
P. 110

ְּ ב ֵ
                  תי ִׁ֖ שאר                         Parashat Vaierá             Bereshit / Génesis 22


                  (9)
                   ־תֶאְּּ֙םָּה ָּר באְַּם ִָּ֤שְּןֶבֹ֨ יַוְּ ַ֒םי הלֱֹאָֽ ָּהְּוֹ ָ֣ ל־רַמָֽ ָּאְּר ֶָ֣שֲאְּ֮םוֹקָּמַה־לָֽ ֶאְּוא ָ֗  בָּיַו

                    ־לַע  ְּּ֙וֹת  אְּםֶשִָּׂ֤יַוְּוֹ ֹ֔נ ְּ בְּקָָּ֣ח צ י־תֶאְּּ֙ד קֲעַיָֽ ַוְּםיִ֑ צֵעָֽ ָּה־תֶאְּךְ ִׁ֖   רֲעַיָֽ ַוְַּח ֵֹ֔ב ז מַה

                                                                          :ְּםיָֽ  צֵעָֽ ָּלְּלַעִַׁ֖מ מְַּח ֵֹ֔ב ז מַה

                  vaiavóu él-hamaqom ashér ámar-ló háelohim vaíven shám avraham et-
                  hamizbéaj, váia'arój et-há'etzím; váia'aqod et-itzjáq bênó, vaiásem otó 'al-
                  hamizbéaj, mimá'al lá'etzím .

                  Cuando llegaron al lugar que Elohim le había dicho, Avraham [Abraham]
                  edificó allí un altar, arregló la leña; y ató a Itzjaq [Isaac] su hijo y lo puso
                  sobre el altar, encima de la leña.
                  (10)
                          :וָֹֽנ ְּ ב־תֶאְּט ִׁ֖   ח ש לְּתֶלִֶ֑כֲאַמָֽ ַה־תֶאְּחִַׁ֖ק יַוְּוֹ ֹ֔דָּי־תֶאְּּ֙םָּה ָּר באְַּחִַ֤ל ש יַו
                  vaishláj avraham et-iadó, vaiqáj et-hámaajélet; lishjót et-bênó.

                  Avraham [Abraham] extendió su mano, y tomó el cuchillo; para degollar a su
                  hijo.
                  (11)
                     ְּםִָּ֑ה ָּר באְַּ׀ְּםָָּ֣ה ָּר באְַּרֶמאִׁ֖   יַוְּם י ַֹ֔מָּשַה־ן מְּּ֙הָּוה יְּךְִַ֤א לַמְּוי ַָּּ֜לֵאְּא ָֹּ֨ר ק יַו

                                                                                       :ְּי נָֽ ֵנ הְּרֶמאִׁ֖   יַו

                  vaiqrá eláv maláj Adonai min-hashamáim, vaiómer avrahám | avrahám;
                  vaiómer hinéni .

                  Entonces lo llamó el enviado del Eterno desde el Cielo diciendo: –¡Avraham
                  [Abraham]! ¡Avraham [Abraham]! Él respondió: –Aquí estoy.
                  (12)
                  ְּהָָּ֣תַעְּ׀ְּיָ֣ כְּהָּמו ִ֑ א ְּ מְּוֹ ִׁ֖ לְּשַׂעֵַ֥ת־לאַ ְּ וְּרַע ַֹ֔נַה־לֶא ְּּ֙ך ְּ דָֽ ָּיְּחִַ֤ל ש ת־לאְַּרֶמאָ֗  יַו

                        ְּ ִׁ֖ ך ְּ דיָֽ  ח ְּ  י־תֶאְֵּ֥ך נ ב־תֶאְָּּת כִַ֛שָּׂחְּא ֵ֥ לֹ ְּ וְּהָּת ַֹ֔אְּּ֙םי הלֱֹאְּא ִֵ֤ר ְּ  י־יָֽ  כְּי ת ע ַָ֗דָּי

                                                                                               :ְּי נָֽ ֶמ מ

                  vaiómer al-tishláj iádêjá el-haná'ar, vêal-tá'as ló mêúmah; kí | 'atáh iadá'ti kí-
                  iêré elohim átah, vêló jasájta et-binjá et-iêjídêjá miméni .

                  Y dijo: –No extiendas tu mano sobre el muchacho, ni le hagas nada; porque
                  ahora conozco que veneras a Elohim, ya que no Me has rehusado tu hijo, tu
                  único.
                  (13)
                          ְּךְִַׁ֖ב ְּ סַבְּזֵַ֥חֱאָֽ ֶנְּר ִַּ֕חאְַּל י ַֹ֔א־הֵנ ה ְּ וְּּ֙א  רַיַו ְּוי ָָּ֗ניֵע־תֶאְּם ַָּּ֜ה ָּר באְַּא ָֹּ֨ש יַו


                       :וָֹֽנ ְּ בְּתַחֵַ֥תְּהִָּׁ֖ל  ע ְּ לְּוהֵֵ֥לֲעָֽ ַיַוְּל י ַֹ֔אָּה־תֶאְּחַָ֣ק יַוְּּ֙םָּה ָּר באְַּךְֶלִֵ֤יַוְּויִָּ֑נ  רַק ְּ ב




                                                           110
   105   106   107   108   109   110   111   112   113   114   115