Page 10 - etmol 17

‫ישראל‪ ,‬שהניחה את היסודות למפעל‬ ‫חכם ונבון‪ .‬הוא שנא אשליות והזיות‬ ‫תוך כדי עבודתו הרבה נפגע וולפסון‬
‫ההתיישבותי ושימשה מנוף לפעולה‬ ‫וביקש לדון בכל עניין בהגיון ובגישה‬ ‫בהתקפת לב ולקה בסיבוכים בכליות‪.‬‬
‫מעשית‪ .‬עמיתיו קבלו על נוהגו להחליט‬ ‫הרופאים ציוו עליו מנוחה‪ .‬הוא נאלץ‬
‫המדינית שלאחר‪-‬מכן‪.‬‬ ‫לצמצם את שעות עבודתו‪ .‬גם אשתו‬
‫וולפסון הצטיין בלב יהודי חם‪ ,‬גמל‬ ‫על דעת עצמו גם בדברים מכריעים‪.‬‬ ‫חלתה במחלת לב‪ ,‬אולם כל אחד מבני‬
‫חסד וחילק צדקה ביד נדיבה‪ ,‬וזאת‬ ‫היתה הגזמה בהאשמה זו‪ ,‬אולם ברבות‬ ‫הזוג ניסה להסתיר מזולתו את חומרת‬
‫הימים התרגל וולפסון ‪ -‬כמנהגו של‬
‫בנוסף להון העצום‪ ,‬שהשקיע בפעולתו‬ ‫הרצל ‪ -‬לעבוד ללא שותפים של ממש‪.‬‬ ‫מצבו‪.‬‬
‫הציונית‪ .‬רבים ציינו את אהבת החיים‬ ‫וולפסון ניסה למזג את הציונות‬ ‫ההתנגדות לוולפסון גברה והוא הגיע‬
‫שבו ותיארוהו כאישיות נעימה ותוססת‪,‬‬ ‫״המעשית״ ו״המדינית״‪ .‬תחילה אמנם‬ ‫למסקנה שהוא צריך לפרוש‪ .‬וולפסון‬
‫בן שיחה מעניין‪ ,‬המעורה בדעת עם‬ ‫אימץ לו את גישתו של הרצל‪ ,‬שהפעי­‬ ‫פתח את הקונגרס העשירי‪ ,‬שנערך‬
‫הבריות‪ .‬היו שטענו נגדו שהוא איש‬ ‫לות המדינית קודמת ושהעבודה המע­‬ ‫באוגוסט ‪ 1911‬בבאזל‪ ,‬מקום כינוסו של‬
‫בינוני חסר השראה‪ ,‬ללא זוהר של‬ ‫שית בארץ חייבת להמתין עד שתזכה‬ ‫הקונגרס הראשון והודיע‪ :‬״פורש אני‬
‫מנהיג‪ .‬ועם זאת הדגישו את קסמו‬ ‫לגושפנקה חוקית מטעם התורכים‪ ,‬אולם‬ ‫מן ההנהגה מפני שאני מוכרח לעשות‬
‫האישי‪ ,‬כאדם השופע עממיות‪ ,‬גאה‬ ‫במרוצת הזמן נשתנתה דעתו‪ .‬יותר‬ ‫כן‪ .‬עלי לעשות זאת הן לטובת התנועה‬
‫ויותר גילה עניין בהרחבת הפעולה‬ ‫והן למען בריאותי הרופפת״‪ .‬הוא‬
‫ביהדותו וחדור בלהט ציוני‪.‬‬ ‫בארץ‪-‬ישראל ובביסוסה‪ ,‬אם‪-‬כי מבלי‬ ‫ביקש‪ ,‬בנאום אחר‪ ,‬שלא לרחם עליו‪,‬‬
‫הוא ביקש ללכת בדרכו של הרצל וגם‬ ‫אלא לומר את הדברים בגילוי לב ‪ :‬״אם‬
‫בגורלו האישי דמה לו‪ .‬כמותו המשיך‬ ‫להזניח את הפעילות המדינית‪.‬‬ ‫אני חולה‪ ,‬הרי אני חולה בלבי‪ ,‬אך לא‬
‫בפעילותו גם אחרי מחלתו החמורה‬ ‫וולפסון לא ביקש לחדש חידושים‪.‬‬ ‫בראשי‪ ...‬אבקשכם לומר את השגיאות‬
‫וכמוהו מת ממחלת לב‪ ,‬והוא בן‬ ‫גישתו היתה זהירה‪ ,‬כיאה לסוחר אמיד‬ ‫שנעשו בתקופה האחרונה‪ ,‬לבל יחזרו‬
‫חמישים‪-‬ושש בלבד‪ .‬וולפסון נפטר‬ ‫ומנוסה‪ ,‬שעשה את כל עושרו בכוחות‬ ‫עליהן‪ .‬לתנועה אין זה חשוב מי עומד‬
‫בכ״ה אלול תרע״ד‪ 15 ,‬בספטמבר‬ ‫עצמו‪ .‬גישה זו הוציאה את מתנגדיו‬ ‫בראשה‪ ...‬ההנהגות תבואנה ותלכנה‪,‬‬
‫‪ . 1914‬שנתיים לפני כן מתה אשתו‪ .‬רק‬ ‫מכליהם והם האשימוהו במדיניות הסס­‬ ‫אבל התנועה תישאר לעד !״‪ .‬בכל אופן‪,‬‬
‫טרודה הרצל‪ ,‬שסעדה אותו במסירות‬ ‫נית‪ ,‬בהתחמקות מהכרעות ובדבקות‬ ‫אם״כי היו רמזים כנגדו‪ ,‬איש לא העז‬
‫בימיו האחרונים‪ ,‬נכחה בעת פטירתו‪.‬‬ ‫להתקיפו במפורש והקונגרס קיבל‬
‫בהתאם לצוואתו לא נישאו הספדים‬ ‫בשיטת ״שב ואל תעשה״‪ .‬לא פעם‬ ‫בתשואות סוערות החלטה‪ ,‬כי ״הקונ­‬
‫בהלווייתו ולא הונחו זרי פרחים‬ ‫צדקו מבקריו‪ ,‬אך בסיכומו של דבר‬ ‫גרס‪ ...‬מודה במיוחד לנשיא דוד וולפ*‬
‫והסתפקו בה ‪ -‬כבהלוויית הרצל ‪-‬‬ ‫נתברר‪ ,‬כי מדיניותו האיטית והשקולה‬ ‫סון‪ ,‬שלא רק שמר על ירושתו של הרצל‬
‫בהכרזת ״אם אשכחך ירושלים תשכח‬ ‫אלא גם הגדילה״‪ .‬במקומו של וולפסון‬
‫ימיני״ ובשירת ״התקוה״‪ .‬הוא ציוה‬ ‫הניבה פירות‪.‬‬ ‫נבחר אוטו ורבורג‪ ,‬איש עשיר מאוד‪,‬‬
‫להעביר את עצמותיו לארץ‪-‬ישראל‬ ‫ממשפחה גרמנית ותיקה של בנקאים‬
‫ולחרות על מצבתו רק את המשפט‬ ‫בכל כוחותיו טיפח את ההסתדרות‬ ‫וסוחרים בקנה מידה בינלאומי‪ .‬ורבורג‬
‫״ממלא מקומו של הרצל‪ ,‬נשיא ההסתד­‬ ‫הציונית‪ ,‬הרחיב את שורותיה וליכד את‬ ‫עצמו היה ד״ר לבוטניקה‪ ,‬וחוקר צמחים‬
‫רות הציונית״‪ .‬את כספו ציווה ״למט­‬ ‫כוחה‪ ,‬ומן המסגרת הרופפת והמועדת‬ ‫של ארצות טרופיות‪ .‬הוא שימש כנשיא‬
‫רות יהודיות כלליות‪ ,‬ציוניות ככל‬ ‫להתפרקות‪ ,‬נתגבשה במרוצת שש שנות‬ ‫ההסתדרות הציונית עד שנת ‪,1920‬‬
‫האפשר״ ובכסף זה הוקם ״בית הספרים‬ ‫כהונתו הסתדרות יציבה‪ ,‬מסועפת‬
‫הלאומי והאוניברסיטאי״ בהר‪-‬הצופים‬ ‫ומבוססת‪ .‬כאמור‪ ,‬שמר על כספי התנו­‬ ‫כשחיים וייצמן בא במקומו‪.‬‬
‫בירושלים‪ .‬בשנת ‪ 1952‬נתמלאה צוואתו‬ ‫עה מכל משמר והשתדל למנוע כל‬
‫‪ -‬ארונו וארון אשתו הועלו לארץ‬ ‫הוצאה בלתי מוצדקת‪ .‬גם כשפרש‬ ‫זהיר‪ ,‬חכם ונבון‬
‫מהנהגת התנועה‪ ,‬אחרי שנת ‪,1911‬‬
‫ונקברו בהר הרצל בירושלים‪.‬‬ ‫סירב לותר על השליטה בכספי התנועה‪,‬‬ ‫וולפסון נתגלה בימי נשיאותו כאיש‬
‫מחשש בזבוז כספים‪ .‬בתקופת כהונתו‬
‫לעיון נוסף‪ :‬דוד וולפסון‪ ,‬האיש וזמנו ‪-‬‬ ‫נעשתה עבודה חשובה וגדולה בארץ‪-‬‬

‫מרדכי אליאב‪ ,‬ירושלים תשל״ו‪.‬‬

‫נגשנו לדע ת את שלו ם אמנו‬

‫במאה ה־סו או ה־וו נאסרה כנראה לתקופת מה כניסת היהודים לירושלים על־ידי השלישים המוסלמים‪ .‬״אבלי‬
‫ציו ך המתגעגעים לעיר לא יכלו להיכנס לתוכה‪ ,‬עמדו מולה על הר הזיתים וצפו בה מרחוק‪ .‬אחד מעולי הרגל‪,‬‬

‫כנראה קראי‪ ,‬כתב את השיר הבא‪:‬‬

‫צןפןתנז ^לתה ?אזנה‬ ‫נשאנו עינינו לךאותה‬ ‫משנו לרעת את שלום אמנו‬
‫אף היא קולה נתנה‬ ‫ולא הכךנוה מרע מראיתה‬ ‫עמךנו על פתחה ובכינו‬
‫]סר ת?נ[יתה ןכל ת?ניתה‬
‫ב?תה ?תחנונים ןנשאה קינה‬ ‫אסורה ???ל והכבידו נחשתה‬ ‫מצאונו השומרים הכונו פצעונו‬
‫המי יו^בת ?אלמנה‬ ‫סורו טמא קראו לנו‬

‫בני הלכו ? שמה‬ ‫נשאנו קולנו ב?כ;ה‬ ‫]אתנו[ שנית ולא מ שנו‬
‫ומקדשי נתן לשא;ה‬ ‫על חלול הר המומה‬ ‫ועל ראש ההר מרחוק עמלנו‬
‫ונשאךתי ערום ועך;ה‬
‫על אלה ז‪1‬ני בוכיה‬ ‫ועל אמנו הענןה‬ ‫יוש?ת בדד ןכאה לקראתנו‬
‫כי לא נשאר לה מ מ ה‬ ‫נשקפה מכלאה ועמדה נגדנו‬

‫‪10‬‬