Page 151 - גנזי קדם יא
P. 151
'ער םש איצומ' תשרפל המודק תיארק פרשנות 149
מחקר פרשנות המקרא הקראית סובב בראש ובראשונה סביב ספרי הנביאים
והכתובים ,פחות סביב הפרשנות לחמשת חומשי התורה ,ועוד פחות מכך סביב
החלקים ההלכתיים שלהם .ייתכן שהדבר נובע מסיבות דתיות ,דהיינו מחוסר
רצון לעסוק בפרשנות הלכתית שאינה משתייכת לזרם ההלכתי המרכזי שהתקבל
ביהדות .אפשר לתלות זאת אף בצורך בבקיאות בספרות ההלכתית הקדומה,
בעיקר זו שבתלמודים ,במדרשי ההלכה ובחיבוריהם של הגאונים והראשונים6.
בפתח הדברים אנו מבקשים להדגיש שלוש סוגיות עקרוניות העולות
מניתוח הפרשנות הקראית בפרשת מוציא שם רע והשוואתה לספרות חז"ל:
( )1חשיפת מנהגים קדומים המשוקעים במקורות הללו (כגון המנהג לבתק בתולים
באצבע); ( )2יחסה של הפרשנות הקראית להתפתחויות בהלכה הפרושית ולהלכה
הִּכתתית; ( )3הבדלי גישה פרשניים בין מקורות חז"ל לפרשנות הקראית (המניע
לטענת הבעל והיחס בין השנאה למעשה הבעילה מבחינה כרונולוגית וסיבתית).
.1מנהגים קדומים
נראה שהפרשנות הקראית משמרת מנהגים קדומים המשוקעים בספרות הרבנית,
והשוואת המקורות מבהירה את טיבו של הנוהג הקדום שאבד זכרו .כך ,למשל,
יפת וישועה מדגישים שלקיחת דם בתולים נעשית באמצעות ביאה דווקא ,ולא
בדרכים אחרות ,כמו באמצעות אצבע .ישועה אף מדגיש שהמילים 'ואקרב אליה'
הן 'כינוי לבעילה הידועה' ,והוא מוסיף וקובע' :וזה הדבר הטוב לעשותו ולא
להשחית את הבתולים באמצעות זולתו'.
יפת וישועה מתמודדים עם הטענה שניתן להביא ראיה לעמדה הנגדית מן
הלשון 'ואקרב אליה' ,שאינה מתייחסת לבעילה ממש אלא ל ִקרבה כלשהי 7.מכאן
אנו יכולים לדייק ,שהחוק עוסק במקרה שבו הבעל ציפה 'למצוא לה בתולים' אף
שלא קוימו יחסי מין .הדבר אפשרי רק אם באי כוחה של הנערה מוציאים את
בתוליה 'בידיים' (או 'באצבע') .ישועה יוצא נגד טענה זו ,ואומר שמוטב להעמיד
פנים שה' ִקרבה' הנזכרת משמעה בעילה ולא דרך אחרת ,אף שיש יתרון לפרשנות
עלי ראוMarzena Zawanowska, ‘Review of Scholarly Research on Yefet and His Works’, Jewish : 6
7
History Quarterly, 4 (2012), pp. 530–566
עם זאת ,היו חוקרים שעסקו בהלכה הקראית ובחיבורים הלכתיים קראיים ,דוגמת ספרי המצוות של
ענן ולוי בן יפת .כמו כן חוקרים רבים עסקו בקשרים שבין הקראים לבין מגילות מדבר יהודה.
על רקע זה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן בשאלת ה ִקרבה לעריות (ספר המצוות ,לא תעשה ,שנג ,מהדורת
חיים דב שעוועל ,ירושלים תשמ"א ,עמ' שפו–שצ).
