Page 91 - Peamim 136

‫ובמחוות הגוף‪ ,‬ובד בבד מידרה את הגברים כמייצגי הרציונל ומממשים את‬
‫המערך הקנוני בלימוד התורה‪ .‬כאשר נפגשו שני מדורים אלו במרחב האבלות‬
‫נוצרו טרנספורמציות תרבותיות‪ .‬מצד אחד התהוותה חתרנות נשית בטקס קנוני‬
‫שנוהל בידי הגברים‪ ,‬חתירה תחת הסדר הפטריארכלי והעצמת הכוח הנשי‬
‫הקהילתי בעצם הפרקסיס של הקינה‪ ,‬המילה הדבורה‪ ,‬אל מול הפרקסיס של‬
‫ההלכה‪ ,‬המילה הכתובה‪ .‬ומצד אחר התקבל אישור חברתי לקתרזיס רגשי של‬

‫האבלים בעצם החצנת הרגשות בבכי ובמחוות אבלות גופניות‪124.‬‬
‫חלק ניכר מקורפוס הקינות היו קינות שהושרו מפי בנות ל ִאמותיהן שהלכו‬

‫לעולמן‪ְּ .‬ברּוכָה‪ ,‬ילידת הראת (‪ ,)1999-1936‬סיפרה בימי האבל על ִאמּה‪:‬‬

‫ביום שבת לפני שאימא נפטרה‪ ,‬חלמתי שאני שרה נאלה [‪ ,naַ le‬קינה]‬

‫לאימא‪ .‬אני שרה ואני רואה מלא דמעות בעיניים שלי ואז התעוררתי‪...‬‬

‫שרתי לה ככה‪ ,‬כמו ששרו באפגאניסתאן כשהאימהות נפטרו‪:‬‬

‫‪meyaַ n-e‬‬ ‫‪maַ dar,‬‬ ‫ַ‪koja‬‬ ‫‪maַ dar-e‬‬ ‫שלי?‬ ‫אימא‬ ‫איפה‬ ‫בין כל האימהות‬
‫‪man‬‬ ‫ ‬

‫‪taַ j-e‬‬ ‫על ראשי‪.‬‬ ‫כתר‬ ‫אותה‬ ‫אעשה‬ ‫כמו טבעת יקרה‬
‫‪sar-e man‬‬ ‫ ‬
‫‪negin‬‬ ‫‪qeymeti‬‬

‫‪negin qeymati hishki nedaַ re‬‬ ‫טבעת יקרה כזאת אין לאף אחת‪.‬‬
‫ ‬

‫‪heyvay be aַ n dokhtare maַ dar nadaַ re‬‬ ‫אבוי לבת שאין לה אימא‬
‫ ‬

‫‪...‬מאז ועד עכשיו אני שרה לאימא שלי קינות שסבתא שלי לימדה אותי‬

‫בעיר שלנו‪ ,‬כמו נאלה של געגועים‪:‬‬

‫‪hqpnptaaeeeaַ rryslnafaau-pmkarrah-mtrseaaaaַ dnkrktaieeַmtdmyakeַ ieakkkַ snoeehdysneheakamemshaazmzarchube‬‬ ‫אני כותבת במקל של כורכו ם‬
‫עד מתי אשא הסבל ‬

‫עד שאראה את האור [שלה] ‪.‬‬
‫הוי הסבל עד מתי אשא [אותך] ‬

‫חצי ממני לא נשאר ‬
‫הסבל עד מתי ‬

‫‪bkaaַ raibshokn-seadrizdeede‬‬ ‫געגועיי אליי ך‬
‫נבעו בדמעות עיניי‪ 125.‬‬

‫‪ 124‬על היבטים טקסטואליים וחתרניים של קינות נשים מתימן‬
‫ראו‪ :‬מדר‪ ,‬מה אמר‪.‬‬

‫‪ 125‬ברכה עלתה לשראל בנערותה‪ ,‬בשנת ‪ .1951‬ראיינתי אותה‬
‫בשנים ‪ .1999-1998‬המובאה מריאיון ב–‪ 12‬ביוני ‪.1999‬‬

‫צילה זן־בר צור ‪ /‬לידה ומוות במעגל החיים‬ ‫‪90‬‬