Page 323 - josephus volume one
P. 323
ןליא לט
שהתרחש בפועל .שוורץ ,למשל ,מצא לנכון להתעמת עם התיזה של סמית ,וטען שאמנם בקדמוניות
יש התייחסות רבה יותר לפרושים משיש במלחמת ,אך אין הכמות מצביעה על איכות ,והיחס אליהם
בקדמוניות הוא לא פעם שלילי יותר משהוא בחיבור הקודם .יחס שלילי זה הוא מייחס לסוג של
תעמולה האופיינית להיסטוריון החצר של הורדוס ,ניקולאוס מדמשק ,והוא סבור שניקולאוס הוא מקורו
של יוספוס לאמירות שליליות אלה על הפרושים .שוורץ מבקש להראות ,על סמך הדמיון בין קדמ' יג
402–401לבין קדמ' יג ( 288שם נאמר שהשפעת הפרושים על העם כה גדולה שגם אם הם מסיתים נגד
מלך או כוהן גדול ,העם נשמע להם ) ,ששני הקטעים לקוחים מניקולאוס .ראשית ,הם דומים מבחינה
לשונית :בשניהם מדובר באמון שזוכים לו הפרושים מצד ההמון ובקנאה המניעה אותם; שנית ,בשני
הקטעים מודגשת השפעת הפרושים דווקא במקרה שבו הם מדברים נגד אדם מסוים .מדבריו של שוורץ
היה אפשר אולי להסיק שהוא סבור שפרשת הצוואה של ינאי לקוחה מניקולאוס מדמשק ,אולם אילו
היה כך ,אין להבין כיצד התגלגלה מקבילתה למסכת סוטה שבתלמוד הבבלי.
במאמרו הגדול של אפרון על שמעון בן שטח וינאי המלך הוא עקף את הבעיה בסברו שמבחינה
היסטורית לא היה קרע בין הפרושים לינאי .את כל האמירות השליליות על הפרושים בכתבי יוספוס
הוא מייחס לניקולאוס מדמשק ובכלל זה המעשה בצוואה לשלמציון .את הופעת המקבילה בבבלי
הוא מתרץ בהשערה שהתלמוד הכיר גרסה כלשהי של יוספוס ואותה הוא מעבד כאן .
לפרשה זו נזקק גם סטיב מייסון בספרו על הפרושים אצל יוספוס .על אף השפעתו המתודולוגית
של מורטון סמית על מייסון ,התיזה של האחרון במקרה זה הפוכה מזו של הראשון .מייסון סבור ,שאף
שיוספוס אכן מתריע (כטענתו של סמית) שאי אפשר לשלוט בעם היהודי בלא תמיכת הפרושים,
יחסו אליהם השתנה לרעה דווקא בין מלחמת לקדמוניות .הפרשה הנידונה כאן משמשת לו אבן יסוד
בשיטתו .הוא מראה (כמו שהראינו בטבלה לעיל) שהרצף הספרותי במלחמת בין סופו של ינאי המלך
לראשית מלכותה של שלומציון מופר בקדמוניות על ידי הפסקאות הפותחות (יג ,)406–399שבהן
מסופר על העצה שהשיא ינאי לשלומציון על ערש דווי .במלחמת היהודים לבה התם ורגשותיה הדתיים
של שלומציון הם האחראים להתערבות הפרושים בשלטון ,ואילו בקדמוניות ההתקרבות לפרושים היא
פרי מהלך מתוכנן של ינאי ואישתו .תחזיתו הצינית של ינאי מתאמתת :לאחר ששלומציון הפקידה 'הכל'
בידי הפרושים ,הם הופכים ידידיה וקוברים את ינאי בכבוד גדול .מחבר הקטעים הללו מקבל אפוא את
דעת ינאי :הפרושים הם אכן אנשים תאבי שלטון ונטולי עקרונות .מייסון מקבל את המאפיינים הדומים
שזיהה שוורץ בין קדמ' יג 402–401לקדמ' יג ,288אולם הוא סבור שאף שהדמיון מלמד ששני הקטעים
הללו יצאו מתחת ידו של מחבר אחד ,אין לזהות מחבר זה עם ניקולאוס מדמשק .הוא טוען כי הלך הרוח
הפרו־חשמונאי והאנטי־פרושי שבדברים אלה אופייני ליוספוס .משום כך יש להניח שיוספוס עצמו הוא
שעיצב (או המציא) את הנאום הזה של ינאי .גם שיטתו של מייסון איננה יכולה להסביר את הימצאה
של המקבילה לדברי ינאי בתלמוד הבבלי.
בשני מחקרים ניסיתי להסביר הן את תפקידה של צוואת ינאי בכתבי יוספוס ,הן את יחסן של
על דברים אלה ראו עוד בערך הקרע עם הפרושים. 2 2
שוורץ ,יוספוס וניקולאוס ,עמ' .159–158 2 3
2 4
אפרון ,חקרי התקופה החשמונאית ,עמ' .148–147 25
שם ,עמ' .157–155להשקפה דומה של אפרון ראו גם בערך הקרע עם הפרושים. 2 6
מייסון ,יוספוס על הפרושים ,עמ' .250–249על שיטתו זו של מיסון ראו גם בערך הקרע עם הפרושים.
312
