Page 326 - josephus volume one
P. 326
יאני תאווצ
דרך גיבורת ספר יהודית ,ההורגת את מפקד צבא אשור ובכך גואלת את עמה ,וכלה בקבוצות לוחמי
חופש באחרית ימי הבית ,שראו במעשי התנקשות אישיים את הדרך ללחום ברומא ,ואחת מהן אף בחרה
לכנות את עצמה 'קנאים' .נשיא שבט שמעון ,זמרי ,ייצג באופן טבעי בעיני ציבורים אלה ,הן בימי
החשמונאים והן בסוף ימי הבית ,את היהודים המשתפים פעולה עם השלטון הזר ,והמדיינית ייצגה את
ההשפעה הנכרית ואת העבודה הזרה שנלחמו בהן .גם מתתיהו החשמונאי וגם הקנאים באחרית ימי
הבית הרגו את בני עמם ,את מי שחשבו למשתפי פעולה ,לא פחות ממה שהרגו באויביהם מחוץ .מסתבר
אפוא שמחבר המסורת שאנו עוסקים בה (שוודאי חי לאחר ימי ינאי ,ואולי אף לאחר הופעתם של זרמים
קנאיים חדשים שניכסו לעצמם את תורתו של פנחס) שם בפי ינאי אמרה ולפיה הסכנה האורבת למלכה
היא מקבוצות של קנאים ,שאינם מהססים לפגוע ולהרוג בבני עמם .אלה מסתמכים על הטענה שהם
נוהגים כמו פנחס המקראי מתוך מניעים דתיים טהורים ,אבל למעשה אינם נוהגים אלא כ'זמרי הורג
אדוניו' ,שפעל ממניעים כוחניים ואישיים .יוצא אפוא שאמרתו הקצרה של ינאי רומזת למסורות אחדות
מימי הבית השני ,שכולן עוסקות בכתות ובסכנות שהללו מהוות למלכים.
אם אכן מדובר במקבילה ספרותית בין טקסט זה לבין הסיפור שאצל יוספוס ,ברור שלא השתמר
בהם הרבה מן המשותף ,וקשה מאוד לדעת כיצד נראתה המסורת ששניהם התבססו עליה .האם הייתה
דומה יותר למה שמצוי אצל יוספוס ,כלומר הכילה סיפור מסגרת שבו נאמרים דברים מסוימים בין המלך
למלכה ,או האם נוסח האמרה ,שנשתמרה בתלמוד הבבלי משמר טוב יותר את אופיו של המקור? קשה
מאוד להניח שסיפור דוגמת זה המצוי אצל יוספוס היה יכול להוליד אצל עורכי התלמוד הבבלי אמרה
כה עשירה המעידה על היכרות עמוקה של מחברּה לא רק עם פרשנות פוליטית למקרא אלא גם עם
המציאות שרווחה בימי הבית השני (דהיינו האשמת הפרושים בצביעות והשימוש בדמותו של פנחס
כדגם לקנאות) .לאיזו סוגה ספרותית שייכת אמירתו של ינאי כאן? היא כתובה עברית צחה ,כמעט
שירית ,אך מופיעה לאחר פתיחה ארמית ('א"ל ינאי מלכא לדביתהו') ,בלא כל רמז שהעורך הבבלי מזהה
אותה כברייתא .סביר אפוא להניח ,שמדובר במקור עברי אותנטי קדום ,המשמר זיכרונות מימי הבית ,
ושהתלמוד הבבלי שימר היטב את רוחו של החיבור המקורי שעליו התבסס.
לא קשה להבין כיצד הפך יוספוס ,בספרו קדמוניות היהודים ,אמרה מסובכת ורבת משמעות מעין
זו ,שנמצאה לו במקורות שהיו לפניו ,לסיפור הפשטני שהוא מספר ,המשמש לו כלי לדיכוי עצמאותה
ותבונתה של המלכה לעתיד שלמציון .מצד אחד ניכרת אצל יוספוס נטייה בולטת למחוק רמזים
מקראיים שהיו מצויים במקורותיו; מצד אחר אפשר להתחקות אחר הדרך שבה עיבד יוספוס את
החומר שמצא כדי להגיע לצורתו הנוכחית .כפי שהעירה דפנה ברץ ,מעשה צוואת ינאי בגרסת יוספוס
אף שפנחס עצמו איננו נזכר בשמו בסיפור .היא מזכירה קנאי מקראי אחר כדגם להתנהגותה -שמעון בן יעקב ,אשר 3 7
הרג אף הוא ,בקנאו לאחותו ,את תושבי העיר שכם (בראשית לד) ,וראו יהודית ט .2 3 8
39
ראו למשל דבריו של יוספוס על 'הקנאים' במלח' ז .270–268על הקשר בין הקנאים לפנחס ולמסורות פנחס בימי הבית 4 0
השני ראו הנגל ,הקנאים ,עמ' .228–146לעניין שלנו ישירות ראו עמ' .185–177 ,155–149
ראו עוד בעניין זה סטרן ,השבויה. 4 1
מסירתן של מסורות על ימי הבית בתלמוד הבבלי בארמית בבלית או בלי לשון הצעה האופיינית לברייתא עשויה לשמש
סימן טהרה דווקא ,מאחר שהיא מלמדת על הגעה ישירה של המסורת לבבל ,בלא תיווך של מקורות ארץ־ישראליים.
ראו במבוא ,סעיף ח .2אכן ,מעשה זה הוא כאמור ייחודי לבבלי ואין לו כל מקבילה בספרות חז"ל.
ראו למשל בערך הניצחון על ניקנור ,וגם בערך תולדות הורדוס.
315
