Page 416 - josephus volume one
P. 416

‫סורדוה תולדות‬

          ‫ואילו הורדוס הדיוט [‪ - ']ἰδιώτης‬קדמ' יד ‪ )489‬והן בדברי הורדוס על עצמו‪ ,‬בתשובה למנחם האיסיי‬
          ‫המנבא לו מלכות ('היה הורדוס סבור‪ ,‬שאינו יודע אותו או שמלעיג עליו‪ .‬והזכירו שאין הוא אלא הדיוט‬

                                      ‫[‪ - ']ἰδιώτης‬קדמ' טו ‪ .)374‬הד לדברים אלה נשמע היטב בגרסה של הבבלי‪.‬‬

                                                        ‫ח‪ .‬פחדו של הורדוס מן המלכות (שורה ‪)29‬‬

          ‫'חושש אני מן המלכות'‪ .‬למילים אלה יש קודם לכול ערך ספרותי במסגרת תמונת הראי שבין שני חלקי‬
          ‫הסיפור על הורדוס‪ ,‬או כפי שמסביר זאת פיינטוך‪' :‬בסוף הדיאלוג מגלה הורדוס את חוסר הביטחון שלו‬
          ‫בכך שהוא מגיב על הצעתו של בבא בן בוטא במילים‪" :‬חושש אני מן המלכות"‪ .‬הביטוי הזה מקביל‬
          ‫למילותיו של בבא בן בוטא שנאמרו ביחס להורדוס‪" :‬חושש אני [ממנו]"‪ .‬מכאן שהורדוס מוצג שוב‬
          ‫באופן אירוני כדומה לחכם העיוור החושש (בעצמו) ממנו‪ .‬הוא חושף שעמוק בפנים עודנו עבד ושהכוח‬

                                                                ‫האמיתי מצוי רק בידי המלכות ‪ -‬דהיינו בידי רומי'‪   .‬‬
          ‫ניתוחו הספרותי של פיינטוך מצביע על מרכיבים אמנותיים שהשפיעו על האופן שבו סופרו תולדות‬
          ‫הורדוס בנקודה זו‪ ,‬אך הוא מתעלם לחלוטין מן האמת ההיסטורית הייחודית‪ ,‬שאיננה מובנת מאליה‪,‬‬
          ‫העולה ממילים אלה‪ .‬ביצירה ספרותית חפה מכל מרכיב היסטורי המלך הוא השליט העליון‪ ,‬הרם מכול‪.‬‬
          ‫ממי יש לו לחשוש? העובדה שהבבלי כאן מצייר תמונה מורכבת‪ ,‬שבה כלפי היהודים (דוגמת בבא בן‬
          ‫בוטא) הורדוס הוא מלך כול יכול‪ ,‬אך כלפי מלכות רומא אין הוא אלא נתין‪ ,‬מעידה על היכרות בלתי‬
          ‫אמצעית עם המצב הגאו־פוליטי־היסטורי המיוחד של ימי הורדוס‪ ,‬המוכר היטב ממקורות אחרים‬
          ‫ובראשם יוספוס‪ .‬אי אפשר לטעון‪ ,‬למשל‪ ,‬שסיפור מעין זה סיפרו הבבלים כדי לתאר את מצבם הפוליטי‬
          ‫שלהם‪ .‬לכן יש להסיק שגם הפרט שהורדוס המלך היה נתון בין פטיש רומא לסדן נתיניו הגיע לידי בעלי‬

                                                                                          ‫התלמוד ממקור ארץ־ישראלי‪,‬‬

                                                                     ‫ט‪ .‬בניין המקדש (שורות ‪32 –30‬א)‬

          ‫'שלח (לרומא) שליח‪ ,‬שילך שנה‪ ,‬ושיתעכב (ברומא) שנה‪ ,‬ושיחזור שנה‪ .‬בין כה וכה הרוס אותו ובנה‬
          ‫אותו‪ .‬כך עשה‪ .‬כאשר בא (השליח)‪ ,‬שלחו לו (הרומאים)‪ :‬אם לא הרסת‪ ,‬אל תהרוס‪ .‬ואם הרסת‪ ,‬אל‬
          ‫תבנה‪ .‬ואם הרסת ובנית‪ ,‬עבד רע‪ .‬לאחר שעושים מתייעצים?'‪ :‬עתה מתפנה הבבלי לעסוק במקדש‬
          ‫שבנה הורדוס ככפרה על מעשיו‪ .‬מקבילה אפשרית לדברי התלמוד כאן מצויה‪ ,‬כפי שהראה שוורץ‪,‬‬
          ‫בקדמ' טו ‪ .388‬לאחר שהורדוס מגלה את אוזני העם שבכוונתו לבנות את המקדש מחדש‪ ,‬אנו למדים‬
          ‫ש'הנאום שירד עליהם בלי שציפו לו הבהיל את כולם‪ .‬התקווה לבניין הבית לא נאמנה עליהם והדבר‬
          ‫לא רומם את רוחם; אדרבא‪ ,‬הם חששו שמא יקדים להרוס את כל הבניין ולא יהיה סיפק בידו להביא‬
          ‫את המשימה לידי גמר' (קדמ' טו ‪ .)388‬לפי נוסח הסיפור בבבלי‪ ,‬החשש הזה כמעט התממש‪ ,‬שכן‬
          ‫המלכות ציוותה על הורדוס‪' :‬אם לא הרסת‪ ,‬אל תהרוס‪ .‬ואם הרסת‪ ,‬אל תבנה'‪ .‬ולכן אצל יוספוס‪ ,‬כדי‬
          ‫להרגיע את הרוחות מבטיח הורדוס 'שלא יהרוס קודם את בית־המקדש‪ ,‬אלא אם כן יהיה הכול מוכן‬
          ‫בידו לגמר (העבודה)' (שם ‪ .)389‬לפי הבבלי‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬למזלו של הורדוס (ושל כל העם) בנה הורדוס‬
          ‫את הבניין שהרס בלא לחכות לתשובת המלכות‪ .‬ואולם רמז לכך שאף הבבלי הכיר את תשובתו של‬
          ‫הורדוס לנתיניו החוששים מצוי בפתיח לפרשה הנידונה‪ .‬שעה שהאמוראים דנים בשאלה האם מותר‬

                                                                                                           ‫‪ 6	 3‬פיינטוך‪ ,‬הופעה חיצונית‪ ,‬עמ' ‪.97‬‬

‫‪405‬‬
   411   412   413   414   415   416   417   418   419   420   421