Page 332 - ורד נועם סופי לאתר
P. 332
סיכום
אף היא בשילוחו של טמא מת לעומת טמאים חמורים אחרים .ואולם הגדרת
התחומים התנאית ,השונה לחלוטין ,מטשטשת דמיון זה ,ונשוב לכך להלן.
דוגמה לקושי פרשני פנימי מציב דין העצם בבמדבר יט .התורה מזכירה
טומאת ‘עצם אדם' רק בתיאור מגע ישיר ‘על פני השדה' (פס' טז) ,ואילו טומאת
אהל מיוחסת בכתוב רק ל'אדם כי ימות' (פס' יד) ,היינו אדם שלם .ההלכה
התנאית אכן נאחזה בהבחנה זו וקבעה כי רק מת שלם או רוב בניינו ורוב מניינו
מטמאים באהל .ואולם הכת האחידה את שני ההיגדים המקראיים לחומרה,
וקבעה שדין העצם לטמא גם באהל ,ככל משפטו של מת שלם .קביעה זו מוצגת
בממ"ת דרך פולמוס עם ההבחנה המקלה ,ולפיכך אפשר שהיא חידוש כתתי
לחומרה כנגד הלכה מקלה שקדמה .כאן ניכר היטב עקרון ה'הומוגניזציה'
בפרשנות הכתתית ,שהצביע עליו יעקב מילגרום.
ב II 1הרחבות הנובעות מצורך מעשי
אופיין של רוב ההרחבות שיימנו להלן מתון למדי .הן נראות השלמות
מתבקשות ליישום החוק המקראי בנסיבות ובעניינים שדינם לא פורש בתורה,
ולא תוצר של רפורמה מכוונת או נטייה דווקאית לחומרה .הדוגמה הבולטת
ביותר היא ההעתקה של הציווי המקראי מן המדבר אל הציוויליזציה .ההוויה
העומדת ברקעם של הציוויים המקראיים על הטומאה וטומאת המת בפרט היא
הוויית הנדודים במדבר .המונחים המשמשים אותה הם מדבר ,מחנה ,אהל
ומשכן .ההלכה הבתר–מקראית נדרשה לתרגם את המונחים הללו אל המציאות
היישובית בארץ–ישראל ,של הבית והעיר בימי הבית השני.
בספרות קומראן נעשה ‘תרגום' זה במשיחות מכחול מכלילות ופשטניות,
אך גם מובנות ומתבקשות על הרקע המקראי‘ .אהל' המת ,על משמעויותיו
ההלכתיות ,נהפך לבית בנוי הנטמא בעצמו ומטמא את תכולתו .המרה
עקרונית ומתבקשת זו קדמה לכת ,שכן היא מתועדת כבר בתרגום השבעים.
מושב בני ישראל במדבר ,ה'מחנה' המקראי ,הּו ַמר לכל ‘עריכמה' ,כלומר לכל
יישובי ישראל בארץ .לפיכך הורחקו המתים עצמם ,ורוב הטמאים החמורים
עמם ,אל מחוץ לגבולותיו של מרחב המגורים הישראלי כולו .כך הוחל איסור
הטומאה המקראי גם על חיי החולין .לעומת זה ,המשכן ,מרחב הקודש המקראי
המחייב הרחקה מרבית של טומאה וטמאים ,תורגם ל'עיר המקדש' ,וכל
החומרות המתחייבות מהגדרה זו הוחלו על ירושלים כולה .התפיסה המרחבית
הקומראנית ,המבחינה בתוך מרחב המחיה האנושי רשות אלוהית של קודש
ורשות אנושית של חולין ,תואמת את תפיסת הזמן של הכת ,שעל פיה חּו ַלק
] [ 322
