Page 336 - ורד נועם סופי לאתר
P. 336

‫סיכום‬

‫יוספוס‪ ,‬בית המת נטמא‪ ,‬על קרקעו וקירותיו וכל המחובר להם‪ ,‬ואילו ההלכה‬
‫התנאית (ונראה שאף ההלכה של פילון) פטרה אותם כליל מטומאה‪ .‬אבל במקרה‬
‫זה ההלכה הקומראנית נשענת על פשט הכתוב המורה במפורש שהאהל עצמו‬
‫נטמא ועל ההיקש העקיב מאהל לבית בכל ענייניה של טומאת המת‪ .‬ההלכה‬
‫הקומראנית בדבר טומאת הבית גם מתיישבת היטב עם הבחנת היסוד המטא–‬
‫הלכתית העתיקה‪ ,‬שהטבע אינו נטמא‪ ,‬אך יצירי התרבות‪ ,‬מעשה האדם‪ ,‬הם‬
‫מקבלי טומאה‪ .‬חכמים הם שהקלו כאן מכוח שכלול מושגי מרחיק לכת ונטייה‬
‫נועזת להקל‪ .‬הם פירקו את מושג ה'בית' לחומרי הגלם שלו‪ .‬בדרך זו השיבו‬
‫אותו אל הטבע שממנו לּו ַקח‪ ,‬ובכך פטרוהו מטומאה‪ .‬ראשוניותה של ההלכה‬
‫הקומראנית לעומת ההלכה הרבנית בעניין זה מוכחת גם מקדמותו של המדרש‬

   ‫העתיק התומך אותה‪ ,‬כפי שאזכיר להלן בדיון בניצני המדרש הקומראניים‪.‬‬
‫תופעה דומה מאוד ניכרת בחילוק ההלכתי בדינם של כלי אבן‪ .‬מגילת‬
‫המקדש מייחסת להם טומאה‪ ,‬ואילו חז"ל פטרו אותם‪ .‬אבל האומנם לפנינו‬
‫‘חומרה קומראנית'? כלי אבן אמנם לא נזכרו בכתוב בין מקבלי הטומאה‪ ,‬אבל‬
‫רשימה ארוכה של כלים וחפצים בשימושו של האדם נמנתה גם נמנתה‪ .‬צירופם‬
‫של כלי האבן‪ ,‬השייכים אף הם במובהק למשמשיו של האדם‪ ,‬הוא היסק סביר‪.‬‬
‫דווקא תפיסתם של חכמים‪ ,‬המוציאה את הכלים הפרימיטיביים (כלי אבנים‪,‬‬
‫כלי אדמה וכלי גללים) מגדר כלים‪ ,‬ומשיבה אותם אל הגולמי והטבעי‪ ,‬היא‬

                                                    ‫בגדר חידוש הצריך ראיה‪.‬‬
‫כיוצא בזה אנו נוטים להשתומם על ההוראה הקומראנית להרחיק את‬
‫הטמאים החמורים מכל ערי ישראל‪ ,‬שהרי לשיטת חז"ל ההרחקה המרבית‬
‫האפשרית היא מירושלים (ובמקצת המקורות גם מערי חומה)‪ ,‬ואילו בסתם‬
‫מושבות ישראל אין כל הגבלה על הימצאותם של טמאים‪ .‬ואולם עיון בכתוב‬
‫מלמד‪ ,‬שהכת הייתה נאמנה כאן לתיאורים מקראיים של שילוח מצורעים מכל‬
‫הערים ולצו התורה על שילוח זב ומצורע ‘מן המחנה'‪ ,‬כלומר מחנה ישראל‪,‬‬
‫ותרגמה אותו בצדק לערי ישראל בארץ‪ .‬קביעתו הבלתי תלויה של יוספוס‪,‬‬
‫שמצורעים וזבים מגורשים מן הערים‪ ,‬מחזקת את ההכרה שתפיסה זו נובעת‬
‫מפשט הכתוב‪ ,‬ואולי אף משקפת נוהג קיים‪ .‬החידוש הגדול מצוי דווקא‬
‫בהכרעתם המפליאה של חז"ל לצמצם את כל המרחבים המקראיים המחייבים‬
‫שילוח‪ ,‬כולל מרחב החולין (מחנה ישראל) לתוך תחומה של ירושלים‪ ,‬ולהותיר‬

                   ‫את כל ההתיישבות היהודית בארץ–ישראל מחוץ לכל דיון‪.‬‬
‫כפי שראינו בפרק ב‪ ,‬הכינויים ‘מחנה שכינה'‪‘ ,‬מחנה לויה' ו'מחנה ישראל'‬
‫שנקטו חכמים כלפי מרחבי השילוח של הטמאים‪ ,‬מסווים את החידוש מרחיק‬

                                 ‫] ‪[ 326‬‬
   331   332   333   334   335   336   337   338   339   340   341