Page 107 - תאטרון 42 לאינטרנ ט
P. 107
בשוליים של המרכז
בתאטרון בית ליסין על מחזה שזה עתה נולד ,בעצם אנחנו מתחילים לעבוד עליו
מרעיון ,מדף ריק ,גם שם אני מאוד מאמין בלהוליד את הדברים יש מאין .כל
האמירות האלה על זה שיש כאילו איזו נוסחה ,זה הכל שטויות במיץ עגבניות.
בסופו של דבר מחזאי יושב מול עמוד ריק וצריך להצמיח מחזה .גם כשעשינו את
הפסטיבלים בתאטרון בית ליסין ,כשהיינו מוציאים כל שנה חמישה עשר מחזות
חדשים ,זה דבר שלא קיים בשום מקום בעולם .להתמודד כל שנה עם חמש עשרה
פרמיירות של דברים שהם From scratchכלום .לא ראית אותם ,לא ניסית
אותם ,זוהי הפעם הראשונה .אני מרגיש נורא נוח לנוע בהרפתקאות האלה ,טב לי
מאוד .קוסם לי.
גדי :אני מעריך את זה ,כי אני רואה את עצמי כמי שעושה את זה בערוצים
אחרים.
אבישי :יש משהו בריגוש הזה -לעבוד עם הלא נודע .למדתי הרבה מאוד ,גם
על החיים וגם על התאטרון דרך תאטרון נוצר .אבל ברגע שהבנתי שאין לנו כלום
ואנחנו לא יודעים כלום וזה החומר העיוני שממנו אתה יוצר ,הלא נודע המוחלט.
זה לא שאתה לא יודע איך לגשת לזה ,אתה פשוט עובד בלי חלל ,כמו דף נקי.
באופן אישי אני מרגיש נורא נוח במקומות האלה ,עד היום .אני לא יודע אם היום
אני מביא עדיין איזה בשורה של חדשנות .יכול להיות שכן ,אבל העובדה שאני
מתמודד עם משהו שהוא חדש ,הוא תמיד חדש .ורוב הדברים הם כאלה ,אותי זה
נורא מרגש .אני מאוד מחשיב קהל ולמדתי עם השנים לקרוא קהל ולהיות בתוך
קהל .ואני תמיד אומר שהקהל בעצם הוא הגורם האחרון שאתה מוסיף להצגה.
ההצגה לא גמורה עד שהיא לא רואה קהל ,והקהל משנה את ההצגה תמיד .אני
בתור קהל תמיד נורא אוהב להיות מאותגר .אני לא יכול לשאת את זה ,שאני
יושב בתוך הצגה ואחרי שתי רפליקות או שניקיו־ים אני כבר מבין לאן העסק
הולך ואני מבין את הסגנון ואני כבר יודע -הפתעות פה כבר לא יהיו לי.
עכשיו אני רק צריך להסתכל על השעון כמה זמן זה יקח .אני לא מסוגל לשאת
את זה ,אני פשוט רוצה לקום וללכת.
ואני חושב שאת החוויה הזאת של הצפייה ,יכול להיות שהיא נמצאת אצל הרבה
אנשים ,יכול להיות שהיא נמצאת אצל כולם באופן סמוי .לקהל יש תמיד חרדה
נורא גדולה שהוא לא יבין כלום .תשעים אחוז מאוכלוסיית העולם שכבר מגיעה
לתאטרון ,מגיעה עם החשש שהיא לא תבין .החשש השני הוא החשש שהם לא
יספיקו לאוטובוס האחרון ,שני החששות האלה בעצם גורמים להם להסתכל
בהצגות .התגברתי על שני החששות האלה ,אני לא מפחד שאני לא אבין ואני לא
מפחד מתי ההצגה תיגמר .וזו הקלה נורא גדולה .אני ממליץ לכל קהל להתגבר
על שתי הפוביות האלה ,אז החוויה היא הרבה יותר אותנטית .ואני משתדל להביא
את החוויה האישית הזאת לתוך העבודה שלי.
גדי :דלית ,האוריינטציה שלך ,אם אני מסתכל על מכלול או חלק גדול מהעבודות
שאת עשית ,היא קצת אחרת .אפשר להגדיר אותם כישראליאנה אקטואלית .משהו
גיליון 42תאטרון 105 
