Page 117 - תאטרון 42 לאינטרנ ט

‫ביקורת אחרת‬

‫פרימו לוי וספרו הזהו אדם? בתרגומו העברי‬

‫מאצבעו ומראהלנו אותה‪ .‬הרגשתי בתוכי את הכאב הזה כשהוא – ניר ‪-‬‬
‫פרימו מבטא אותו ‪ -‬ל ּו יקחו אותה ממנו‪ .‬היא יקרה לו מאוד‪ .‬ובלשונו‪:‬‬
‫"ממי שלקחו הכול ניתן לקחת את האישיות בקלות רבה"‪.‬את הכרסום הזה בכל‬
‫אדם‪ ,‬באישיותו‪ ,‬בפרטיותו דרך החפצים‪ ,‬דרך תחושות הגוף ופגיעותו – הוא‬
‫ממשיך לבטא‪ .‬הוא מדבר על קור – בחוץ קר מאוד‪ ,‬אירופה כולנו‬
‫יודעים‪,‬קרה בחורף‪ ,‬והוא מפליג בדימויים אישיים על השלג‪ ,‬על רוח קרה‪ ,‬על‬
‫עירום של אנשים מבוגרים ואומר‪" :‬מעולם לא ראיתי גברים מבוגרים עירומים‬

‫כביום היוולדם"‪ ,‬והייתי מוסיפה‪ :‬לא בגודל של יום היוולדם‪ .‬וכאן הזעזוע‪.‬‬
‫לפנינו צומח אט אט אדם בצלם אדם שמעיד על משהו נורא שקרה לו‪ ,‬ולעוד‬
‫רבים סביבו ‪ -‬הוא לא רק מישהו שהגיע כדי לבצע תפקיד וללכת‪ .‬לנגד‬
‫עיננו הוא נכנס למנהרת זמן‪ ,‬למסדרון שמוביל אותנו מטה מטה מטה‬
‫לגיהינום ‪ -‬רחוק מאוד ממושגים של חיים ראויים‪ .‬אין ספק שתאטרון‬
‫מינימליסטי כזה דורש ריכוז רב מצד הקהל‪ ,‬דמיון ונכונות ללכת בעקבות‬
‫המילים‪ ,‬כי הן המדיום העיקרי שממחיש לנו את החיזיון‪ .‬המוסיקה של רועי‬
‫ירקוני מרשימה ומקיימת את תכליתה ‪ -‬להיות רקע והשלמה לתוכן הקשה‪.‬‬
‫לא בהבלטה מוגזמת‪ .‬היא לא גוזלת תשומת לב מיותרת‪ .‬כך הכול נמצא‬
‫בתיאום מלא ומדויק בין התוכן והצורה ‪ -‬בין העירום השלדי של אסירי‬
‫המחנה לבין הבימוי שוויתר על הכול‪ ,‬אפילו על הלבוש; בשלב מסויים השחקן‬
‫מתפשט ונשאר בתחתונים בלבד‪ .‬אם כן אנחנו מתרחקים בהדרגה מבהילה‬
‫מחיים של בני אדם‪ ,‬וכך גם ממשמעות הדבר לאבד אותם‪ ,‬להשחית ולפגוע‬
‫בהם‪ .‬כל פעולה המוכרת לנו מחיי היומיום כמו התקלחות‪ ,‬שינה‪ ,‬הליכה‪,‬‬
‫אכילה שתייה התלבשות ‪ -‬משתבשת ומתעוותת‪" .‬הכול כאן שונה‪ :‬כשאני‬

‫גיליון ‪42‬תאטרון ‪115 ‬‬