Page 122 - תאטרון 42 לאינטרנ ט

‫השילוש הבלתי קדוש‪ :‬הון־שלטון־שחיתות‬

‫מציאות זו היוותה כר צמיחה נוח לשחיתות כלכלית‪ ,‬הניזונה מיחסי הגומלין‬
‫המוכרים בין הון לשלטון (שעוד מתהדקים ביצירה בשל העובדה‬
‫שב"דמוקטטורה" המושלת בעיירה הקטנה‪ ,‬בעלי המאה הם גם בעלי הדעה)‪.‬‬
‫עד כמה מושרשים קשרים אלה ניתן להסיק מכך שקרסטן ברניק עשה את הונו‬
‫וקנה את עולמו כ"עמוד החברה" כתולדה מפרשיית אהבים סנסציונלית‪ ,‬שכמו‬
‫נשאבה מפארסה של פיידו‪ ,‬עם שחקנית "מפוקפקת" ונשואה‪ ,‬כשגיסו לעתיד‪,‬‬
‫יוהאן טונסן‪ ,‬לוקח על עצמו – בהקרבה עצמית יישועית ‪ -‬את האשמה‪,‬‬
‫ובדיעבד מאפשר לברניק "הנבל" ליצור לעצמו תדמית של פרנס הקהילה‪,‬‬

‫נדיב ידוע‪ ,‬בעל מכלול של מידות תרומיות‪" :‬עניו‪,‬ישר‪ ,‬מוסרי‪ ,‬טהור‪."...‬‬

‫ואכן‪ ,‬תחכומו של המנגנון המושחת מתבטא במיומנות שמפגינים ברניק‬
‫ושותפיו– החותרים‪ ,‬באיצטלה של דאגה לקהילה‪ ,‬להתעשר מהנחת מסילת‬
‫הברזל לעיירה‪ ,‬ומרכישה מונופוליסטית של האדמות העשירות במשאבים בהן‬
‫תעבור ‪ -‬בהפצת "ספינים" דמאגוגיים ושקריים‪ .‬הם יוצרים מציאות‬
‫וירטואלית שבה האמת מצטיירת כשקר ולהיפך‪ .‬לצורך זה הם מסתייעים‬
‫בדיסאינפורמציה‪ ,‬ב"תשתית אידאולוגית" שעליה מופקד המורה רורלונד‪,‬‬
‫בליבוי רכילות מרושעת‪ ,‬ואף בטקטיקה הפוליטית הבדוקה של סימון אויבים‬
‫מבית והסתה נגדם (ובראשם לונה‪ ,‬יוהן‪ ,‬אאונה‪ ,‬וכמובן‪ ,‬התקשורת העוינת‪,)...‬‬
‫אויבים מבחוץ (אמריקה המופקרת‪ ,‬ובעליה של "הנערה האינדיאנית" וצוותה‬
‫הפרוע)‪ ,‬והשתקת האופוזיציה המקומית (בטי‪ ,‬אשתו המושפלת והפקחית של‬
‫ברניק; אולף‪ ,‬הבן המרדן; מרתה‪ ,‬הבתולה הזקנה‪ ,‬ודינה‪ ,‬קורבן שערוריית‬
‫המין – שתיים המאומצות על ידי ברניק והנשים החסודות‪ ,‬ו"חייבות" להלכה‪,‬‬
‫בהכרת תודה ובצייתנות; והילמר‪ ,‬האידיאליסט הפחדן והנלעג‪ ,‬ספק חסיד‬
‫שוטה של השיטה השלטת‪ ,‬ספק שוטה הכפר ו"ליצן החצר"‪ ,‬שאיש אינו לוקח‬

‫ברצינות את האמיתות הביקורתיות שהוא פולט מדי פעם)‪.‬‬

‫כדי לתגבר את עוצמת ביקורתו‪ ,‬מצמיד איבסן את נקודת ראותו של הנמען‬
‫הבורגני – הנמנה‪ ,‬עד ימינו‪ ,‬עם המעמד החברתי של עמודי החברה‪ ,‬או‬
‫משתייך לרוב הדומם נוכח עוולות חברתיות – לזו של הדמויות הבלתי‬
‫מיודעות לראיות המפלילות‪ ,‬כך שהוא מתפתה להפנים את הדמגוגיה‬
‫המניפולטיבית של ברניק‪ ,‬עד שהעובדות המזעזעות טופחות על פניו (מוטיב‬

‫"הגווייה בארון"‪ ,‬ההופך לאחד המאפיינים המובהקים של המחזה הריאליסטי)‪.‬‬

‫יתר על כן‪ :‬לחידוד המסר רותם איבסן את שלוש האחדויות האריסטוטליות‬
‫(העלילה‪ ,‬המקום והזמן)‪ ,‬ומדגיש במיוחד את אחדות המקום‪ :‬חדר־גן – או חדר‬
‫האורחים – בביתו של ברניק‪ ,‬שאמור להיות חלון הראווה של המעמד הבינוני‪.‬‬
‫חלל ה"קבר" הסגור והמחניק הזה‪ ,‬כפי שהוא מוגדר על ידי לונה הסל‪ ,‬מסמל‬
‫את התבצרות החברה הגבוהה במוסכמותיה‪ ,‬שקריה ודעותיה הקדומות‪,‬‬
‫הצבועות והאנאכרוניסטיות‪ .‬האבסורד שבהסתגרות זו מודגש ביתר שאת לאור‬

‫‪ 120‬תאטרון ‪ ‬גיליון ‪42‬‬