Page 126 - תאטרון 42 לאינטרנ ט

‫המקנה לדמותו אמינות פסיכולוגית מסוימת‪ ,‬בלי שהדבר ימנע ממנו להמשיך‬
‫להתנהג כנבל‪ .‬הרוע המקיאווליסטי המחושב שלו מאויך ומרוכך בסופו של‬
‫דבר‪ ,‬כאשר ברניק מתוודה על פשעיו הכלכליים וחטאיו המוסריים בפני יוהן‬
‫ולונה‪ ,‬אם כי כפוליטיקאי נכלולי ומנוסה הוא עדיין נאחז במפלט המניפולטיבי‬
‫האחרון ‪ -‬הטענה שאין לו תחליף‪ ,‬וכי הודאה פומבית בחטאיו תפגע אנושות‬
‫בקהילה‪ .‬טיעון זה מקפל בחובו דילמה קשה‪ ,‬מאחר שעל פי התפיסה‬
‫ההגליאנית של הטרגדיה יש כאן‪ ,‬להלכה לפחות‪ ,‬התנגשות בלתי פתירה בין‬

‫שני סוגי צדק‪.‬‬

‫גם הכרה זו אינה פוטרת את ברניק מן הטרגדיה של מי שהיכה את כל בני עדתו‬
‫בעיוורון נורמטיבי‪ ,‬עד שכל צעד שהוא עושה על מנת לחלץ את עצמו מן הסבך‬
‫שיצר‪ ,‬מוליך אותו‪ ,‬כמו את הגיבור הטראגי הקלאסי‪ ,‬לאבדון‪ ,‬ונדרש ההלם‬
‫החווייתי בדמות סכנת המוות האורבת לאולף כדי לפקוח את עיניו‪" .‬איבסן" ‪-‬‬
‫טוען ברייאן ג'ונסטון – "לא עוסק במשל מוסרני על הטוב נגד הרע‪ ,‬אלא בניסיון‬
‫לבחון את ההתהוות המרתקת יותר של המודעות האתית עצמה מתוך עולם התאוות‬

‫האנוכיות‪".‬‬

‫בגישה דיאלקטית זו מציב איבסן את התאטרון והקרקס כניגוד דראסטי לחברה‬
‫כתאטרון‪ ,‬כדברי החוקרת טוריל מוי‪" :‬עמודי החברה' מראה שאותם אנשים‪ ,‬המודים‬
‫שהם מעורבים בפעילות תאטרונית‪ ,‬הם הפחות תאטרליים והיותר כנים‪ .‬ובמקרה הן‬
‫גם נשים"‪ .‬התבנית המטא־תאטרונית של "הצגה בתוך הצגה" במסגרתתאטרון‬
‫החברה מגיעה לשיא פיתוחה בתהלוכת ההצדעה המבוימת לברניק‪ ,‬כדברי רומל‬
‫"באווירה הנכונה‪ ,‬בתפאורה הנכונה‪ ,‬ברגע הנכון"‪ .‬וזאת על מנת לכסות על האמת‬
‫במקום לחשוף אותה‪ ,‬כייעודה המקורי של תבנית זו‪ .‬ייעוד זה מתממש ברגע בו‬

‫הפרוטגוניסט‪ ,‬השחקן הראשי‪ ,‬שובר את הכלים ומסרב להמשיך לשחק‪.‬‬

‫מה למד ברניק?‬

‫המשפטים החותמים את היצירה‪ ,‬בשיחתו של קרסטן עם לונה‪ ,‬הינם למעשה‬
‫המצע הרעיוני של רבות מיצירותיו של איבסן‪" .‬למדתי" – אומר ברניק –‬
‫"שאתן הנשים‪ ...‬אתן עמודי התווך של החברה"‪ .‬ולונה מתקנת את דבריו‪:‬‬
‫"לנשים אין שום קשר לזה‪ ...‬רוח החופש ורוח האמת – הם עמודי התווך של‬
‫החברה"‪ .‬ואכן‪ ,‬דמויות הנשים האיקוניות בשנים־עשר מחזותיו האחרונים של‬
‫הגאון הנורבגי אינן מייצגות גישה מגדרית צרה‪ ,‬אלא את התפיסה‪ ,‬שחברה‬
‫אנושית נאורה ומתקדמת מושתתת על התביעה הנחרצת מן היחיד לגלות‬
‫בכנות‪ ,‬ללא הונאה עצמית וללא אידיאליזציה‪ ,‬את האמת שלו‪ .‬יש כאן‬
‫קריאהלאינדיבידואליזם הומני‪ ,‬ולחברה הרמונית‪ ,‬שתתקיים מכוח המשחק‬
‫החופשי בין נקודות ראות עצמאיות של בני חורין‪ ,‬בשקיפות מלאה‪ ,‬ובלי‬

‫שהרוב והאליטה השלטת יכפו את רצונם על המיעוט‪.‬‬

‫‪ 124‬תאטרון ‪ ‬גיליון ‪42‬‬